Kreator – Gods Of Violence

יש דברים שלא משתנים. מצד אחד, האמרה אומרת ש"רק טיפש לא משתנה", ומצד שני "הרכב מנצח לא מחליפים" (סלחו לי על המשפט הזה, אבל אני עדיין ערס אוהד כדורגל). אז מה השתנה ב- Kreator מודל 2017? לא אגלה לכם עכשיו כי זה יעשה ספוילר לכל הסקירה. אבל כן אגלה לכם מה בהרכב לא השתנה (חוץ מהרכב הלהקה). ובכן, מילו פטרוזה הוא עדיין מילו פטרוזה ותמיד טוב לשמוע סולן שגם קצת לפני גיל 50 עדיין נשמע כמו שהוא נשמע בגיל 25. הנושאים של השירים עדיין אותם נושאים, כי קשה מדי להפריד בין גרמנים למיליטנטיות כנראה, לפחות מאז מלחמת העולם הראשונה, ועדיין נתקלים באותן מילים – war, terror, hordes וכל השאר.

אחרי אינטרו מהסוג הדי מיותר (סלחו לי שאינטרו זה לא דבר שזורם לי מדי באלבום ת'ראש. בעיניי אינטרו אמור לשרת אווירה, ובאלבום ת'ראש האווירה נכנסת לרוב תוך 2 תיבות בשיר הראשון ואין באמת צורך לבנות אותה קודם), מגיע World war now לבעוט לנו בראש. כמו כל שיר ת'ראש ממוצע, השיר מתחיל חזק ומהר, לא לוקח שבויים, כאילו עומדת מולי להקה של בני 20. מילו פטרוזה יורה מילים בלי לחכות, הגיטרות מנסרות, התופים אנרגטיים ולא חוסכים בדאבלים, ואני מודה לבורא עולם היושב במרומים (שוב, דיימבאג דארל) שהלהקה לא החליטה להיות יצירתית מדי או להצטרף לאיזה מגמת כוסיזם עולמית. אחרי ברייק קצר, נכנס השיר לסולו שיושב על קטע סלאם, מה שלעולם לא יכול להיות רע, כשמילו קצת מפריע לי לשמוע את הסולו כי הוא לא מפסיק לצרוח על כמה שיש הרבה אנשים מתים. בשלב שבו הוא לשם שינוי שותק לרגע, הסולו ממשיך על ליווי שקט בצירוף הרמוניות, ופתאום אני מרגיש שאני שומע את Arch enemy ולא את Kreator. אחרי עוד כמה שניות הסולו חוזר לסולו טכני של ת'ראש, מהיר וקורע, ואני מעכל לרגע שאנחנו שומעים כאן סולו ארוך להחריד בעל שלושה חלקים ושמח בחלקי על ההשקעה של הלהקה בכתיבה הזאת.

לפני שאדבר על השיר הבא, הסינגל הראשון מהאלבום, אאלץ להתעכב על אנקדוטה אישית. בגלל שקוראים לי Matan, שם בעל הבדל של אות אחת מ-Satan, זה הפך למנהג משפחתי אצלנו להחליף את המילה "שטן" בשירים ב"מתן", ומהרגע שזה קרה בפעם הראשונה איבדתי כל אפשרות לקחת ברצינות שיר שאומרים בו את המילה "Satan", וכן, זה בעייתי כשאתה מטאליסט. אז איך לעזאזל אני אמור לקחת ברצינות להקת ת'ראש ששרה על השטן פתאום? הלו חבר'ה, אתם בנישה הלא נכונה! דה פאק? ואז מגיע Satan is real, שמתחיל הרבה יותר סבלני מקודמו, נבנה לאט ומתפרץ במיד-טמפו. אני חושב שמעצם הקצב השיר מוריד את כל האנרגיה שנבנתה על ידי השיר הקודם, וקצת מפיל את האלבום. אז מה יש לנו כאן? שיר שככל הנראה אמור להיות על תקן שיר המנוני. קצב בינוני, חזרה על המילים Satan is real, קצת לידים מלוקקים של גיטרה, ובסך הכל שיר שאולי טיפה ממוסחר, מהסוג של אם בנאדם לא שמע מטאל מעולם ורוצה לנסות לעכל לראשונה בחייו ת'ראש, כנראה ניתן לו אותו. לשמחתי, עבודת הגיטרות ממשיכה להיות נהדרת גם בשיר הזה עם סולו חביב ביותר ומלודי ביותר. רק דבר אחד הפריע לי ממש, וזה הצורך של הלהקה לעשות מודולציה על הפזמון לקראת סוף השיר, שבעיניי זה טריק זול לאיך לדחוף עוד פזמון בשיר אבל להרגיש שאתה לא משעמם. לא חובב בכלל של מודולציות באופן אישי.

אחריו מגיע Totalitarian Terror שנשמע כאילו יש לו אופי משלו, והוא אומר "טוב, צחקנו, השתעשענו, עכשיו זמן לת'ראש כמו שצריך", וזה בדיוק מה שהוא נותן. קצב מהיר ועצבני של קיק-סנייר ומהירות שלא מחכה לאף אחד. כאן המקום להתעכב ולהגיד שגם בשיר הזה, אפילו שמדובר בריפים מהירים, הם עדיין מלודיים ביותר ואני מתחיל לקבל כבר את התחושה ש-Kreator לוקחים צעד אחד קדימה את מידת המלודיות הלהקתית שלהם. אני לא מתלונן. רק מילו מתלונן כאן, על מיטב העריצים שיש לעולם שלנו להציע. אחרי כל כך הרבה מהירות ואגרסיביות השיר יורד בקצב לקראת סולו גיטרה נוסף, מה שגורם לי להעריך את האלבום עוד יותר. 3 שירים, 3 סולואים מושקעים. נראה שהלהקה לא כתבה אלבום כי צריך לכתוב עוד אלבום אלא ישבה על התחת לא מעט זמן כדי לחבר את ערימת התווים העצומה הזאת.

Gods of Violence, שיר הנושא של האלבום, נפתח בפריטה אקוסטית אווירתית. בעודי מקווה לשמוע אותה מתפתחת כמו שמטאליקה היו עושים, מחליטים Kreator לעבור ממנה פשוט לשיר כמו שהוא, בלי חיבור מספיק טוב, ולטעמי שוב נופלים בקלישאה הטחונה להחריד בת'ראש, של להתחיל שיר אקוסטית ואחריו יאללה בלאגן בלי איזו שהיא קוהרנטיות בין החלקים. אז מה יש לנו כאן? עוד שיר במיד-טמפו, עוד חזרה לא מועטה על שם השיר בצעקות. מאכזבת במקצת העובדה שהשיר לא מתבלט לעומת שאר האלבום כשיר נושא. הוא לא יותר המנוני מאחרים, לא ארוך מאחרים או אגרסיבי מהם, לא בהכרח מושקע יותר מבחינה לירית, אלא פשוט עוד שיר באלבום.

אחרי Army of Storms שלא שונה במהותו מגיע Hail to the Hordes שאמנם גם לא שונה טכנית ממה ששמענו עד עכשיו, אבל עדיין איכשהו מצליח לכבוש אותי. למה? קודם כל, הוא נשמע כמו שיר שאף להקה של בני 20 לא יכתבו לעולם. הוא נשמע כל כך מחושב ובוגר יותר, כל כך מכוון להיות שיר שאתה זוכר תוך שנייה. השיר לא מנסה בכלל לתת לך בראש. הוא אפילו לא מנסה להזדהות כשיר ת'ראש, אלא כשיר יפה וכיפי ביותר, שתזכור, תצרח אותו בפסטיבל הבא בו תראה את הלהקה ותשמח לעשות לו קאבר, פשוט כי הוא מלודי, בעל קצב נוח ועם שירה כיפית. הוא אפילו משתמש בטריק ה-sing-along החרוש של הכפלת קולות כשמילו צועק את שם השיר, רק כדי לוודא שהקהל יבין שהוא אמור לצעוק את זה גם. אז כן, זה שיר די ממוסחר ומלוקק, אבל הוא פשוט ממש כיפי, אפילו עם גוון פולקי שכזה.

Lion With Eagle Wings ו- Fallen Brother גם נשמעים כמו כל מה ששמענו באלבום עד עכשיו. שירים מהירים אבל לא יותר מדי, מלודיים, אחלה של סולואים, אחלה של ריפים, אבל לא מתבלטים במיוחד לעומת קודמיהם. האחרון מגדיל ומוסיף בתוכו קטע דקלום בגרמנית שאומר:

" Behind the graves of rotten bones
Where thoughts appear as ghosts
The dead laugh and drink the wine
We are crying with pain"

לא אכחיש את חיבתי לבית הזה, אולי כי הוא מאוד נראה כמו משהו שאני הייתי כותב.

אחרי Side By Side, עוד שיר עם בתים מהירים ופזמון המנוני שנועד לתמוך באוכלוסיות מדכאות ונוגע בלב העובד הסוציאלי שבי, מגיע האלבום לסיום עם השירDeath Becomes My Light. כן, שם פחות ת'ראשי ויותר בלאקי או דום. גם השיר הזה נפתח בקטע אקוסטי, אך הפעם נשאר איתו בסבלנות כשמילו מזדחל לתוכו עם שירה נקייה, עצובה שלטעמי פחות מתאימה לו. למעשה, הוא לא בדיוק שר אלא יותר מדקלם. בשלב כלשהו נשמע שנמאס לו מזה אז יחד עם הלהקה הוא חוזר לצעוק, הרעש חוזר, המהירות והמלודיות, והלהקה אומרת בעצם ש-fuck this shit, בואו נעשה שמח. מצד אחד, משמחת אותי העובדה שהשיר האחרון באלבום הוא גם הכי ארוך בו. זה תמיד בונה אצלי ציפייה לשיר אפי, מושקע, מתפתח. דוגמה טובה לכך היא למשל השיר Lochness של ג'ודאס פריסט, או The reign of shemsu-hor של בהמות'. אז אפשר להגיד שכאן השיר מתפתח, כי באמצע הוא חוזר לקטע חצי אקוסטי, שקט יותר וסבלני יותר, ואני תמיד בעד שינויי קצב באמצע השיר, אך איכשהו כאן אני לא מקבל את התחושה האפית הזאת שהייתי רוצה. אין לשיר מסתורין, או אולי איזו שהיא יכולת להשאיר אותי עם טעם של עוד בפה. הוא לא גורם לי להגיד "וואו, אם ככה האלבום הזה מסתיים אני מת לדעת איך יתחיל האלבום הבא!". קצת מאכזב, אבל אולי הציפיות שלי הן הבעיה.

לסיכום, אני חושב שאפשר לשים את האצבע על כך שהאלבום החדש בעל השם היומרני הוא אלבום מלודי יותר מקודמיו. יחסית ללהקת ת'ראש אגדית בועטת תמיד הייתה ל- Kreator נטייה להיות מלודיים בדיוק במידה הנכונה, אבל ניכר שהשנה הלהקה לקחה את העניין צעד אחד קדימה. למעשה, הדבר הראשון שתפס לי את האוזן בשמיעה ראשונה לאלבום היא שכולו די מלודי ונוטה להיות איטי וסבלני יותר מקודמיו. לא, לא מדובר בעוד Endorama חס ושלום (וסלחו לי על חילול הקודש אבל אני דווקא בסדר עם האלבום הזה, כמו שלא עלינו, אני בסדר עם חצי מהדברים שמטאליקה עשו בשנות ה-90 העליזות), אלא באלבום ת'ראש שלא רץ לעשות כל שיר ב-200 BPM ולטחון את הסנייר ואת מיטב המיתרים הנמוכים הפתוחים, אלא מנפיק שירים שדי קל לזכור אותם אחרי מספר קטן של שמיעות. יש שיגידו שזאת עצלנות, יש שיקראו לזה התמסחרות, יש שיגידו שזה סתם גרוע או משעמם. אישית, אני אהבתי, אבל יש ל-Kreator עדיין מספיק אלבומים שאני אוהב יותר.