Kreator – Hate Uber Alles

אני מודה שעם הרבה להקות קשה לי מאוד להתמודד עם חומרים חדשים שהן מוציאות. לרוב, כשאני מכיר להקה ומכיר את החומרים שלה אני מאוד אוהב את הקיים ומתקשה לאהוב את כל מה שבא אחרי שהכרתי אותה. אין לי שום הסבר לתופעה הזאת, אבל מרגיש לי כאילו רוב הלהקות ממחזרות את עצמן בקטע רע, כל אלבום נשמע כמו חומרי מגירה שלא נכנסו לאלבום שלפניו ואלוהים יודע למה כל כך הרבה להקות מוציאות כל כך הרבה אלבומים כשהגחלת היצירתית מזמן כבר כבויה.

אבל לא כך הדבר בקריאייטור עבורי. למורת רוחם של כמה מהמעריצים אולד-סקול שלהם, אני מרגיש שקל לי להתחבר לכל אלבום שהם מוציאים, וגם בלי להיות יצירתיים מדי, הם מאוד מצליחים לתפוס אותי בכל אלבום ואלבום כולל האלבום הנ"ל.

אז למי שלא מכיר משום מה את החבורה הגרמנית הזאת כי כנראה שחי על כוכב אחר ב-38 השנים האחרונות, מדובר באחת מדור המייסדים של הת'ראש בכלל והת'ראש הגרמני בפרט. אלה שלקחו חלק בכתיבה של הספר הכל כך מפואר הזה שנקרא "ת'ראש מטאל" בתוך ההיסטוריה של הז'אנר השלם שלשמו התכנסנו כאן. 38 שנות פעילות, 15 אלבומים.

תנו לי להגיד לכם משהו על קריאייטור. אני אוהב אותם. למה אני אוהב אותם? כי להבדיל מלהקות ת'ראש רבות שנשמעות כמו סתם 4 ילדים בני 15 עם עודף אנרגיה ועצבים, קריאייטור מתאפיינים ב-2 דברים שעושים לי את זה מאוד בתוך הז'אנר המאוד מהיר ומאוד כועס הזה: הם מלודיים מאוד ויודעים לקחת את הזמן בשירים ולא לטחון רק מהירות שלא נותנת לך להספיק להבין מה אתה שומע. תוסיפו לזה את קטעי השירה ההמנוניים באופן מאוד מכוון וקיבלתם להקה שמצד אחד מביאה את כל העצבים שהז'אנר דורש ומצד שני עוברת בגרון ממש בקלות.

לא שאי פעם חשתי צורך באינטrו לאלבום, אבל הוא עדיין נפתח באינטרו שנשמע כמו שילוב בין קלאסי, מקהלתי ומארש צבאי בערך, וטוב נו, לפחות זה רק דקה של אינטרו שלא מועיל ולא מזיק. מיד אחריו מגיע בבום שיר הנושא שלא בא לשחק משחקים, לא נבנה לאט. ריף אחד, צרחה ותופים מהירים ועצבניים. מילה פטרוזה מפליא במיטב הצעקות המהירות שלו ולרגע לא מאבד את הקול אחרי כל השנים. הפזמון מגיע מאוד מהר, פשוט והמנוני מהסוג שדורש מהקהל לצעוק בפסטיבל הקרוב. סולו קצרצר והשיר ממשיך לבית הבא. מהיר ועצבני מודל 2022. השיר זוכה לעוד סולו ארוך יותר, ועדיין מהיר, עצבני, טכני ועם זאת מלודי והרמוני. תזכרו אנשים – אנחנו עדיין מדברים על מי שכתב את הספר.

Killer of Jesus מהווה המשך ישיר של קודמו. אותו קצב, אותו מקצב, אותם עצבים, אותה הכנה למוש פיט. גם הוא מקבל עבודת סולו גיטרה מצוינת, מהסוג שגורם לי כחובב סולואים לשמוח שלקחתי על עצמי לסקר את האלבום הזה. זה המקום גם להחמיא לעבודת התופים הלא נורמלית.

ועכשיו עבודת תופים של מקצב איטי דווקא פותחת את Crush the tyrants עם ריף האדבאנג שלוקח את הזמן. אחרי אינטרו ו-2 שירים עצבניים הגיע הזמן של האלבום לזוז מזירת הפוגו לזירת ה-רק-בואו-נזיז-את-הראש וננשום קצת אויר. כיאה לשיר איטי, הסולו כאן מצליח להיות טיפה פחות טכני וקצת יותר מלודי ולוקח את הזמן. מיד אחריו עבודת הגיטרות יורדת למינימום והפזמון הופך לחצי סי-פראט שגורם לראש לזוז עוד יותר בעצבים. הטענה היחידה שלי לשיר הזה היא שלאורך כולו הקצב לא משתנה בכלל וזה קצת מונוטוני לי מדי.

Strongest of the strong גם שיר שיחסית לוקח את הזמן. עם זאת, עבודת הגיטרות מלודית מאוד, פזמון עם הרבה קולות, כאמור, כהכנה להופעות, ושוב עבודת תיפוף מהירה שמצליחה לפרקים להפוך לקונטרסט מצוין לגיטרות והופכת את השיר למעניין יותר. מה שהופך אותו לעוד יותר מעניין זה הסולו בשילוב 2 גיטרות שעושות יחד הרמוניה יפייפיה, ומיד אחריו ירידה לקצב איטי ופזמון. אם יש משהו שאפשר להגיד על השיר הזה הוא שהמבנה כל כך קלאסי, ועם זאת כל כך יפה וזה פשוט עובד. פשוט תופס אותך.

אחרי Become Immortal שדי ממשיך את הקו של קודמיו ונגמר בחיקוי של The offspring (המבין יבין) מגיע Conquer and destroy שדי חוזר לתחילת האלבום מבחינת מהירות ועצבים. אפשר להגיד בשלב זה שקריאייטור עובדים בצורה מאוד נוסחתית, אבל היי, אם הנוסחה עובדת אז למה לא?

Midnight sun הוא כנראה השיר הכבד באלבום, לא כולל השירה הנקייה הנשית בו שאלוהים יודע מאיפה ולמה היא באה, כי היא יושבת על כל כך הרבה עובי של מוזיקה. הפזמונים יותר קלים לעיכול, אבל הבתים? פשוט חומה של גיטרות, בס ותופים. כבר דיברתי על התופים?

אחרי Demonic future שקצת מרגיש כמו filler באלבום, מגיע Pride comes before the fall המצוין, ואחריו Dying planet שמתחיל כמו סרט של טים בארטון וממשיך עם ריף שמשום מה מזכיר לי יותר את אוונג'ד סוונפולד מאשר את קריאייטור. מוזר בהחלט. עם זאת, השיר יורד לאיטיות כבדה מאוד שמה שהכי בולט בה זה הדאבל בסים של המתופף שטוחן אותם לאורך כל האלבום בערך בצורה מאוד מרשימה. בהמשך השיר מתקדם בקצב, חוזר לסולו ומיד אחריו שירה על ריף כבד, על סף הגאוני. לקראת הסוף השיר עובר לדיקלום שקצת יותר מזכיר בכלל את בהמות' ומכריע עבורי את הכף – השיר הזה טוב אבל די סובל מפיצול אישיות.

אז מה היה לנו כאן? קריאייטור מביאים את האלבום ה-15 שלהם, אלבום מצויין שמצליח לשלב בין מהירות, איטיות, כסאח, כובד, מלודיה, אחלה סולואים, אחלה עבודת תופים, אחלה צרחות. קשה כל כך להישאר טובים אחרי כל כך הרבה שנים בעסק וזה המקום שבו כל כך הרבה להקות נופלות בו. אבל קריאייטור? באו להוכיח בפעם ה-15 למה הם אלילי מטאל. לא פחות.