Kreator – Phantom Antichrist

יש מוסכמות במטאל שאין טעם להתווכח עליהן. Kreator היא מוסכמה שכזאת. במשך שלושה עשורים, איש קטן בשם Mille Patrozza ממשיך לעמוד בחזית ה Thrash Metal הגרמני עם פרצוף כועס, פריטות טרמולו בלתי פוסקות על הגיטרה וגרון צרוד. כשאגדות אחרות בז'אנר בגרמניה כדוגמת Destruction, Sodom או אפילו להקות קצת פחות מוכרות דוגמת Tankard, Accuser,Vandetta לא מתקרבות למימדי ההצלחה וההשפעה שלה, לא באזור בלבד, אלא על סצנת ה-Thrash העולמי. בתור מעריץ של הלהקה, בעיני שיא הרלוונטיות של Kreator הסתכם אי שם בשנת 1990 ומאז(אם להתעלם מכל מה שקרה מ1992 ועד ל2001 חוץ מהאלבום Cause for Conflict שהיה מעולה בעיני) הם עושים מה שגדולים מהם עשו בעבר ופשוט ממחזרים עצמם למוות בThrash – המלודי אך נושך שלהם מבלי להוסיף או ליצור משהו חדש באמת. אני לא מעז חלילה להגיד ש Enemy of God היה אלבום רע, אני אומר בכיף ש Hordes of Chaos כן, אבל אני בעיקר קיוויתי לאיזה שהוא קצה של בשורה בדמות האלבום החדש. בפועל קיבלתי משהו בין לבין.

Hordes of Chaos, האלבום הקודם של ההרכב מ2009 לא היה אלבום רע, הוא פשוט היה עייף מאוד. המנטרות הכתושות של Mille והמילים הלא אינטילינגטיות במיוחד הגיעו לשיא חדש, הלחנים גם הם נשמעו עייפים ודי ממוחזרים, ובעיקר האלבום הזה הרגיש כאילו Kreator עייפים מאוד, יצירתית לפחות. אז הפעם, חמושים במפיק Jens Bogren – אחד המפיקים הלוהטים היום וככל הנראה הפתרון שנראה ללהקה עבור התלונות על האלבום האחרון. אני לא יודע אם זה מה שנתן את הפוש, או שאולי זו פשוט ההבנה של הלהקה שגם אם המעריצים ימשיכו לשתות ולאכול כל הוצאה, הם צריכים לרענן קצת את עצמם. ואכן האלבום החדש גם אם לא מביא בשורה חדשה – אכן מרענן. אם שופטים לפי השניות הראשונות של הפתיחה אפשר לחשוב שמדובר באלבום הלא נכון. כשמקהלה מונהגת ע"י Mille מזמרת בקולות מלודיים אקפליים מעט במין שיר ערש די מרגיע, שעד לכניסת הדיסטורשן והתופים ב 00:48 נבנה בהדרגה להפצצת ה Thrash שהוא שיר הנושא. אלו Kreator של שנת 2012 – אין פה שום דבר חדש, זה אותו Mille כועס, מלווה בהרכב מדויק ונותן בראש ועושה Thrash עם סאונד מודרני אך הרגשה של שנת 1990. אומנם הטאץ' המלודי שנוסף מאז אלבום הקאמבק Violent Revolution עדיין כאן, אבל זה לא מוריד במאום מהאגרסיביות. השיר השלישי Death to the World הוא שיר Kreator סטנדרטי – שבדומה ל אלבומי העבר של ההרכב מושפע מאוד מההתפתחויות בעולם. נכון שהמילים מרגישות כאילו נכתבו כבר בצורה אחרת בשיר אחר, אבל ניתן לשמוע שהוא בא ממקום מאוד מתוסכל ואכפתי מהמצב העולמי. כולל המונולוג הכועס אל עבר "אמא אדמה" שמלווה בסולו נהדר של גיטריסט הליד המוכשר Sami.

מה שכן, השירים באלבום מקבלים מימד קומי לא צפוי ולא מכוון בעקבות המילים. הלהקה מאז ומעולם לא כתבה פואמות רגישות והייקו, אבל ישנה הרבה פעמים באלבום הרגשה לא נעימה שהמילים נכתבו ברבע שעה תוך כדי שMille עושה משהו נוסף במקביל, או לחילופין מתייחסות לנושאים אקטואליים שקצת מצחיק שמצאו את מקומם באלבום של Kreator כולל אביב העמים הערבי שמקבל פה סוג של התייחסות. אפילו יחסית לז'אנר שבו מאזין מטאל ממוצע רגיל לשמוע טקסטים לא מבריקים יש פה כמה יציאות שמעלות גיחוך מרוב שהן רעות. דוגמא לכך ניתן לראות בקריאות ה Terror from the left, Terror from the Right שנשמעות בשיר הנושא ועושות אסוציאציות של ליצן שמפעיל ילדים לזוז מצד לצד במסיבת גן. ובצורה פחות קיצונית בהרבה שירים אחרים ברחבי האלבום.

ובחזרה לאלבום עצמו. From Flood to Fire הוא אולי השיר שאני הכי פחות אוהב באלבום. מין סמי-בלדה עם מילים מטופשות להחריד שקצת מזכיר את ימי Endorama שאני אישית מעדיף לשכוח גם אם מדובר בשיר Thrash ולא באיזה ניסוי אלקטרוני קלוקל. הטריטוריה המוזיקלית הזאת שייכת יותר ללהקות כמו Machine Head, שגורמות לשירים מהסוג הזה להישמע אמינים הרבה יותר מ Mille. הוא אומנם שחקן נהדר במוזיקה כועסת אבל הנסיון שלו ליצור המנוני מטאל מרגשים במקרה הזה לפחות בעיקר מביך. יש פה בהמשך חלקים מהירים ונהדרים ועבודת גיטרות מעולה, אבל גם הם לא מצילים את השיר הזה מלהיות מעייף. המעבר בין קטעים שהם יותר מהירים לבין חלקים איטיים יותר, מאפיין הרבה מהשירים באלבום. זהו נסיון לרקוד בשתי חתונות ועוד דרך לרצות את כלל קהלי היעד של הלהקה יש מקרים רבים שבהם הנסיונות האלה נגמרים רע – כמו בשיר הזה למשל. אחרי שקצת נרגענו בשיר הקודם, שיר חמש בא להזכיר לנו שאנחנו בכל זאת מאזינים לאלבום של Kreator. עם פתיחה דרמטית ותופי מארש צבאי בליווי סולוים מלודיים נהדרים, אנחנו נכנסים למערבולת של Thrash במיטבו, עם ריף אדיר ומהירות מסחררת שנרגעים רק בפזמון המלודי החוזר. United in Hate מוריד שוב הילוך בפתיחה שכוללת פריטות גיטרה אקוסטית, אך מהר מאוד חוזר לבלאגן מטאלי ואחת הצרחות קרב היותר מוצלחות של Mille, גם פה – יש נסיון לעשות מין המנון Thrash, אבל העובדה שכבר שמענו את זה בעבר והמילים המאוד מטופשות מונעות מזה לעבוד באמת.

גם השירים הבאים שסוגרים את האלבום מנסים נורא להפוך לבלדות המנוניות כדוגמת The Ancient Plague או ה Servant in Heaven – King in Hell מהאלבומים האחרונים של הלהקה, ובגדול הם מצליחים חלקית, אבל לא מתבלטים בשום צורה כדי שישארו איתך מעבר להאזנה. Victory will Come המהיר והכיפי לא מתיימר להיות שום דבר חוץ משיר Thrash מהנה. שיר הסיום Until Our Paths Cross Again,הוא בלדה כתובה היטב עם מילים נהדרות לשם שינוי ובניה מוצלחת שמשאירה טעם טוב מאוד בסיום האלבום.

לאחר כמה האזנות אני יכול להגיד בודאות שזה אלבום כיף גם אם הוא לא האלבום הכי טוב של Kreator. היה פה נסיון מכוון ליצור אלבום שיקנה מחדש את המעריצים הישנים וירכוש חדשים, מה שיצא בפועל הוא אלבום מסכם של מה שעשתה הלהקה עד כה, שנע על הסקאלות השונות של אגרסיות הThrash והמלודיות של Kreator המודרנים, אך לא מתעלה מעל שום עבודה קודמת של הלהקה ולא מחדש כל כך כלום. מצד שני, האלבום לחלוטין מספק את הסחורה וכן העלה לי חיוך על הפרצוף ברגעים היותר טובים שלו. זה מורגש בלחנים, בבניה של השירים עצמם ובאיכות הכללית של החומר שהשתפרה מאז האלבום הקודם. הכיוון הוא חיובי מאוד, אבל אם Kreator רוצים להוציא את יצירת המופת הבאה שלהם, הם יצטרכו לעבוד חזק יותר בפעם הבאה, כי Phantom Antichrist הוא צעד של להקה שמנסה לחזור לעשות אלבומים מצוינים ולא רק טובים, הבעיה היחידה היא שהם לא מנסים חזק מספיק. או אולי זה המקסימום שניתן להוציא מ Kreator של שנת 2012.