Krisiun – Forged in Fury

ברזיל. ארץ של כדורגל, סמבה, חופים, קרנבל.
ברזיל. ארץ של פשע, שחיתות, עוני ואלימות. ביום טוב אני מעדיף את ברזיל הראשונה, קצת כדי להעלות חיוך על הפרצוף. ביום עוד יותר טוב אני מעדיף את ברזיל השנייה. למה? כי ברזיל השנייה היא זאת שמייצרת עבורנו להקות כמו קריזיון (קריזיון=משבר).

קריזיון היא למעשה טריו המורכב מהאחים קולסנה/קמרגו. ההרכב החל לפעול עוד בשנת 1990, יש שיאמרו ימי הזוהר של הדת' מטאל, ויש שיאמרו תזמון טוב ללהקה ברזילאית להתחיל (כאשר ספולטורה כבר הכינה את הקרקע ללהקות ברזילאיות נוספות לפרוץ)

קריזיון עושים דת' מטאל חסר פשרות. כזה שמביא את כל התותחים הכבדים, בלי התחכמויות מיותרות, בלי לערב ז'אנרים נוספים, בלי להתיימר להיות מיוחד ובלי לנסות לרצות אף אחד. כיאה ללהקות רבות בז'אנר, התופים מקבלים מקום מכובד בקדמת ההפקה, ומי שמשוטט ביוטיוב יכול להיתקל בקטעים שלהם בהופעה שבהם שומעים את הקיק יותר מכל דבר אחר.

את קריזיון התחלתי לשמוע לפני 9 שנים עם צאת האלבום Assassination ולשמחתי הרבה, זוהי להקה שרק השתבחה מאלבום לאלבום בעיניי, מה שלא קל לעשות בין 10 אלבומים. הסאונד השתפר, חוסר הרחמים נשאר והקול הערב של אלכס ממשיך לנעום לחיכי.

ועכשיו, אחרי שסיימתי להתענג ולהתפייט על ההרכב יען כי היה מינימום פרנק סינטרה, בואו נדבר על האלבום. לשמחתי, האלבום מתחיל כמוני – ישר ולעניין, לא מחכה לאף אחד, בועט לך בראש מהרגע הראשון. עם לחיצת ה-PLAY מיד אתה מרגיש כאילו בטעות הגעת לאמצע של שיר. אבל לא. Scars of the Hatred מתחיל עם ריף גיטרה מהיר ועודף אנרגיה של מקס המתופף שזכה לטעמי האישי לסאונד תופים מושלם. בעודי מנסה להבין מה לעזאזל אני שומע, אני מבחין שהשיר מתקדם בלי לחכות לי, עובר מריף לריף, אלכס צועק ברקע כאילו הוא מאיים לאכול אותי אם אני לא אדביק את הקצב ועד שסופסוף התאקלמתי עם השיר, מתחיל סולו גיטרה שלצערי נשמע קצת כאילו הוא שם כי צריך סולו, ולא כי יש בו איזה רגש שמנסה לעבור. למעשה, הסולו נשמע כאילו הם לא החליטו אם לעשות סולו טכני או סולו עם רגש אז הם עשו משהו באמצע ומיד חזרו לתלם השיר.

Ways of Barbarism ממשיך ישירות את השיר הקודם מבחינת המהירות, האווירה והנוכחות של התופים בולטים מאוד פה ובמיקס הכללי של האלבום. השיר מציג עליות וירידות, סניירים מהירים לצד קטע סלאם משובח שממשיך לסולו גיטרה קצר ורגשני, ומשם שוב לסלאם שרק מעודד אותך לעשות האדבאנג, ושוב לסולו, וכמו השיר הקודם, רץ מריף אחד למשנהו, כאשר פה שם צץ איזשהו קטע Lead בשביל התבלין.

Dogma of Submission נפתח עם בלאסט ביטס מהירים ובאס מקומפרס להחריד, וממשיך בקצב נמוך יותר. בשלב הזה כבר איבדתי תקווה בלמצוא מבנה כלשהו בשירים שבאלבום הזה. ריף ממשיך לרדוף ריף, אלכס ממשיך לצעוק והאלבום מתחיל להרגיש לי חד-מימדי יחסית לקודמיו. לאחר עוד 2 דקות צץ לו סולו מהיר, קצר וטכני ואחריו שוב חוזרים לבלאסט ביטס ואני מתחיל לעכל את תחושת האכזבה.

את השיר הבא, Strength Forged in Fury כבר שמעתי בחוסר תקווה, כשלפתע באמצע מגיח לו סולו ארוך מהקודמים ואפילו יש לו איזושהי הרמוניה ומיד אחריו חוזרים לעוד בית עם בלאסט ביטס, ושוב סולו מהיר, ואני כבר מתחיל לתהות איך למתג את האלבום הזה. המשך של קודמיו? ערימת אלימות שנועדה להישאר בגדר ערימת אלימות בלבד? אני אמור לצפות לדברים חדשים? ואם אין, לשמוח או להתבאס?

אם קראתם עד עכשיו וגיליתם מה יש לי להגיד על ארבעת השירים הראשונים באלבום, אתם כבר יודעים מה יש לי להגיד על המשך האלבום. נראה שהקו די אחיד עד הרצועה העשירית, שהיא למעשה קטע גיטרה נקייה מהירה על תקן Outro, לפני שיוצאים ל-2 שירי בונוס, כשהראשון שבהם, Earth Cremation הוא עדיין המשך של כלל האלבום.

ואז, כשאתה כבר תוהה איך קריזיון יכולים לחדש משהו, מגיע השיר האחרון, Electric Funeral, קאבר לאבות המזון של המטאל, בלאק סבאת' בכבודם ובעצמם. בשלב הזה אני נאלץ להודות במשהו. אני לא שומע סבאת'. זהו. אמרתי את זה. אחרי שתסיימו לסקול אותי אציין כי אם יש סוג קאברים שאני אוהב זה קאברים שלוקחים שיר ומבצעים אותו בגרסה מאוד כבדה. את זה עשו בעבר קריזיון ל-Refuse/Resist האלמותי של ספלטורה ועכשיו הם כאן לגרום לאוזי לתפוס את הראש. יש כאלה שיגידו שזה חילול קודש, יש שיגידו שזה נוראי והם שומרים אמונים רק לסבאת' המקוריים עצמם, אבל אני? אני נהנה. סופסוף יש באלבום שיר איטי יותר, סבלני יותר ונוח יותר לעיכול. לא ביצוע ענק או מרהיב, אבל נחמד מאוד.

לסיכום, אני יוצא מהאלבום הזה עם תחושות מעורבות. קיוויתי שאחרי כל כך הרבה שנות פעילות, קריזיון יצליחו להפתיע אותי, או לפחות ליצור שירים שמרגישים בהם שוני כלשהו אחד מהשני כמו באלבום המופת שלהם Southern Storm. מצד שני, אי אפשר להגיד שזה אלבום רע. בסה"כ, קיבלנו באלבום הזה זיקוק של המהות של קריזיון – אלימות בלתי מתפשרת, תופים חזקים להחריד והמון כעס שמתפרס על שעה.