Labyrinth – 6 Days To Nowhere

Labyrinth היא להקה די וותיקה, כשהאלבום הראשון שלה יצא בשנת 1996, לאחר EP ששוחרר שנה קודם לכן. במשך 11 השנים שעברו מאז, הלהקה שומרת על הספק עבודה לא רע בכלל – של חמישה אלבומים – והנה מגיע אלינו האלבום המלא השישי שלה. רק על ההתמדה מגיע לה כבוד גדול, מכיוון שלא מדובר בלהקה מצליחה במיוחד בעולם המטאל. השיא שלה אולי היה בתחילת שנות ה-2000, עם כמה סיבובי הופעות ביפן והופעות בפסטיבלים גדולים (Wacken וכיו"ב), אבל מאז אותן שנים, היא הסתבכה בשינויים פרסונאליים תכופים. אמנם היא עדיין יחסית מוכרת והדיסקים שלה מגיעים לנתוני מכירות לא רעים – אבל המון להקות אחרות כבר היו מתייאשות ממזמן.

למי שעדיין לא מכיר, Labyrinth היא להקה שמגדירה את עצמה כפאוור מטאל, אך חוטאת לפרוג על בסיס קבוע. היא מונה (כרגע) חמישה חברים ולאחר כמה חילופי הרכב מתבקשים (אחרי הכל, 15 שנה), התגבש ההרכב הנוכחי, שמתוכו רק הגיטריסט אנדרה קאנטארלי נשאר בשורותיה. לקבל דיסק שישי של להקה שקיימת כמעט 15 שנה, זה בהחלט נתון שדורש את הביטוי "סאחה עליכם", אבל אחרי רצף שני אלבומים עם עטיפות יפיפיות (Labyrinth ו-Freemen), האלבום החדש מתהדר בעטיפה לא ברורה, על גבול הטיפשית – ציור רע של פנים נשיות, עם כל מיני משיכות מכחול מיותרות. מה שגורם לי לפלוט בשכונתיות פרובינציאלית – "בחייאת רבאק!! למה?".

ועכשיו, אחרי שדרדרנו את הביקורת לשפת פיצוציות טיפשית, בואו נתייחס לאלבום עצמו. מדובר באלבום משובח בהחלט: מאתגר, עשיר מאד בהמון רעיונות מוזיקליים מעניינים, אגרסיבי כשצריך, מלודי מאד. בקיצור – סלט משובח. מה שכן, הקאבר המחורבן ל-"Come Together" של ארבעת המופלאים מליברפול (הביטלס למי שתהה) קצת הורס את האלבום. לא ברור לי למה לעזאזל הוחלט להכניס את הקאבר הזה – מדובר בבדיחת הופעות לכל דבר, משהו שכיף לעשות בהדרן, אבל בסופו של דבר, זה ביצוע רע, שמשחית את השיר המושלם הזה. מלבד זאת, יש כאן כמה וכמה בעיות, בראשן הסאונד, אבל בשורה התחתונה – מדובר באלבום טוב.

השיר הראשון – למרות שלדעתי לא היה צריך לפתוח את האלבום – נקרא "Crossroads". יש בו תחושה של חוסר אנרגיה, למרות ביצועים מוזיקליים לא רעים של חברי הלהקה עם דגש על תפקידי הגיטרות שבנויות טוב (שני תפקידים חביבים לאורך השיר). התופים אמנם מתחילים בתפקיד לא מעניין בעליל, אבל בסי פארט הקצרצר הופכים יותר מעניינים, והקלידים מורכבים מכמה רעיונות מרעננים, אבל לא מרשימים במיוחד. השיר השני לעומתו, הרבה יותר מאתגר – מתחיל בגניבה חביבה מ-Dream Theater ומיד הופך למעין להיט רדיו עם דיסטורשן.

השיר השלישי "Lost" נפתח במקצב תופים שמתאים אולי ל-Slayer אך כל השיר מקבל תוך כמה שניות נופך אחר לגמרי – מעין מטאלקור מלודי במיוחד, עם הרבה גיטרות אקוסטיות. זה היה השיר שצריך לפתוח את האלבום – יצירת פרוג משובחת, מפתיעה, כזו ששניות לאחר שאתה מרביץ הד באנגינג אתה מאזין בסבלנות לגיטרות הספרדיות שנוחתות עליך משום מקום. נשמע מורכב מדי? נכון, Labyrinth יורים עלינו עם כל התותחים הכבדים שלהם בתחילת האלבום, מה שנותן ציפייה לעוד, אך לאחר עוד שני שירים לא רעים בכלל – שבהם האכזבה בגלל מגוון קולו של רוברטו טירנאטי הסולן, הופכת לסוג של חיוך בסגנון "היי, הוא לא רע בכלל" – מגיעה הזוועה בדמות הקאבר שציינתי.

אם יש דבר אחד שניתן לומר על האלבום הזה – סידור השירים נעשה בחיפזון, או תחת המון אלכוהול. עוצמה של אלבום נובעת לא רק מהשירים עצמם, אלא מכוחו של המפיק והלהקה לסדר את השירים במעין סדר הגיוני, כזה שייקח את המאזין שלו למסע כלשהו. אם ההרכב לא רוצה לקחת את המאזין לשום מסע, אלא לתת לו לשמוע את האלבום בצורה הטובה ביותר, אז שישקיעו לפחות בסדר נכון של שירים. שיבנו איזו משמעות או הגיון בהאזנה – למה להתחיל אלבום בשיר עייף? למה לשים קאבר בינוני בתחילת האלבום? אם כבר יש 14 שירים באלבום של 57 דק', אז למה לעייף את המאזינים בשירים לא טובים, כבר בתחילתו? למה להחביא שיר מעולה כמו "Just One Day", אי שם באמצע הדיסק?

למרות הכל, זהו אלבום מוצלח במיוחד, עם כמה הסתייגויות והערות חשובות, שכולן מתייחסות להפקה: 1. כאמור, עטיפה מכוערת במיוחד. 2. סולן מסקרן – שייך לאסכולת "אנחנו רוצים להיות ג'ף טייט", אבל מעמיס על עצמו אפקטים שהורסים את ההאזנה. 3. מוזיקאים טובים מאד, שהולכים לאיבוד בתוך סאונד לא טוב – מיקס שמעלים את הנפח מהגיטרות בהמון מקומות בדיסק, מבליט יותר מדי את הבסים, והתופים נשמעים אנמיים לרוב. 4. חברי Labyrinth היקרים, אתם לא להקת פאוור מטאל, אתם הרכב פרוגרסיב מטאל לכל דבר. תפנימו, תחייכו, ותתחילו לשווק את עצמכם נכון. 5. המסקנה הנובעת מההערות לעיל – הם צריכים מפיק ודחוף.

זה לא חכמה להפיק לעצמך את האלבום, אבל אם אתה עושה כל כך הרבה טעויות באלבום אחד, כנראה שיש פה רמז שצריך להבין. Labyrinth יכולים להגיע לפסגות חדשות עם האלבום הזה – הוא מעניין, הוא קליט, הוא אגרסיבי – יש באלבום הזה את כל הדברים שיכולים להפוך אותו להצלחה גדולה – מה שכן, יש בו המון בחירות תמוהות. אני ממליץ עליו בחום, למרות הציון ולמרות הבעיות שצוינו לעיל, כי אני לא מאמין שמישהו יתרגם ללהקה את הביקורת הזו לאיטלקית והם יגיעו למסקנה שהם צריכים לגנוז את האלבום ולשחרר אותו מחדש, כשאני יושב בכורסת המפיק. לכן, אנו נסתפק במה שיש כרגע, ננסה להתעלם מהבעיות ונקווה שהאלבום הבא של Labyrinth יהיה מורכב מכל הדברים הטובים שיש ללהקה הזו להציע – ויש לה המון.