Lacuna Coil – Karmacode

Lacuna Coil היא להקה חכמה, חכמה מאד. נכון ש-4 שנים עברו מאז ששמענו ממנה בפעם האחרונה, אבל עכשיו אני יכול לומר שזה השתלם מאד, גם ללהקה ובמיוחד למאזינים. למה אתם שואלים? נתחיל מכך שב-4 שנים האחרונות, עולם המטאל עבר כמה טרנדים ותהפוכות גדולות במיוחד, כשבמקרה שלנו, להקות המבוססות על סולניות יפות מראה וקול, צברו פופולאריות רבה בקרב המטאליסטים וגם כמובן בין מאזיני המיינסטרים, עם בואן של להקות כמו Evanesence בין השאר.

באותו זמן, להקות ותיקות וחדשות בעולם המטאל עלו על אותה הצלחה ושחררו אלבומים אחת אחרי השניה, Nightwish, Midnattsol, Lullacry, Within Temptation, Epica, After Forever והרשימה עוד ארוכה… אבל הנה, אחרי כל התהפוכות, הפיטורים והקרבות העקובים שלצערנו לא תועדו בבגדי-ים דקיקים בבוץ… הכל חלף וכל מה שנותר זה שאיזושהי להקה תבוא, "תהנה מהשקט" ותלמד לקחים מכל מה שהלך פה בזמן הזה. Lacuna Coil היא זאת שעשתה בחכמה והגיעה בדיוק בזמן המתאים, אחרי שכבר נמאס מכל דבר אחר וכל מה שאנחנו רוצים זה להקה אחת קבועה, שתעשה מה שהיא עושה בצורה הכי טובה.

יש עוד הרבה מה לספר על מה שהלהקה עברה בתקופה הזו, אבל את זה נשמור לכתבה אחרת, מה שמעניין עכשיו זה Karmacode, הוא האלבום המלא הרביעי של הלהקה והראשון למעשה שקיבל יחס "אלוהי" מחברת התקליטים Century Media ומענקית ההפצה EMI שדאגו שלא יהיה מי שלא ידע על Lacuna Coil, במיוחד לאחר ההצלחה המדהימה שהייתה ועדיין יש לאלבום האחרון שלה Comalies. ואם כבר מדברים על אותו אלבום, אפשר כבר לומר שאין לכם על מה לדאוג, האלבום החדש של החבר'ה האיטלקים לא נופל מקודמו בשום צורה והייתי אפילו אומר שהוא ממשיך בדיוק איפה שהלהקה הפסיקה לפני 4 שנים.

איך שהשיר "Fragile" מתחיל, אפשר להרגיש בבית, או לפחות לחזור אליו. קולה המסולסל של Cristina Scabbia מברך אותנו לשלום ומיד אחריו מגיע Andrea Ferro הסולן עם קול ההארדקור-קלין שלו. מה שמבדיל את הלהקה בין כל החברות לז'אנר זה דבר ראשון העובדה שאין פה מלחמת סולנים, אין פה חזק וחלש, אין פה שום דבר מלבד צמד סולנים שעושים עבודה מעולה, כל אחד בסגנונו ועדיין הם נשמעים לעיתים כמכונת שירה יחידה, במיוחד כשהם משלימים אחד את השניה. דבר שני, לא תמצאו פה אופרה או אובר-דוז של מלודיות מחניקות, Lacuna Coil עושים מטאל המושפע מרוק כבד, קצת גות' ולא מעט שילובים אחרים. ולמי שרוצה קצת משוואות, תנסו שילוב של 90% מ-Tiamat ו-10% מ-Darkseed, למי שמכיר.

השיר השני שלנו, "To The Edge" כבר מראה לנו משהו שונה, שיר הרבה יותר כבד ממה שאנחנו רגילים לקבל מהלהקה, עבודת באס יוצאת מן הכלל, תיפוף שנותן בראש ואפילו כמה כלים קלאסיים שמוסיפים לאווירה. הסאונד פה ובאלבום כולו הוא בין הכי טובים ששמעתי, עם הפקה מעולה, שניתן להעריך אותה בכל שיר ושיר. "Our Truth" למי שלא הספיק לראות או לשמוע אותו, הוא הסינגל הראשון של הלהקה, מה שאומר, שיר קליט, רגוע כשצריך, נותן בראש לא פחות ומשלב פחות או יותר את החדש והישן של הלהקה. הסולנית Cristina והקול המענג שלה יכולים לגרום לכל גבר או אישה לזמזמם את המילים תוך כדי מאבק רציני עם בלוטת הרוק שתפסיק להזיל ריר מעל תמונותיה.

גם שירים רגועים לא חסר ("Within Me") ומה שמוזר זה שגם אם לא אהבתי אותם במיוחד, אי אפשר שלא להקשיב להם, כי תמיד יהיה בכל שיר קטע טוב כלשהו אם זה קולות הסולנים או איזה ריף מוצלח… גם כן האיטלקים האלה, לא מספיק שהם תקעו לי בעבר שירים בשפה שלהם, הם גם היו צריכים לעשות את זה פה ("Without Fear"). אבל עזבו שטויות, יש באלבום הרבה שירים טובים אחרים. "What I See" הוא שיר חזק שמציג את קולה של Cristina כגלגול איטלקי של עפרה חזה… איזה סלסולים, איזה יופי! בשיר השמיני, "Closer", אפשר להרגיש את המלודיות ברקע בצורה מעולה, קלידים וכלים קלאסיים כאחד שנותנים אווירה ממש קסומה.

אמרנו קלידים? אמרנו אווירה קסומה? אם יש שיר שנופל בול על סגנון הלהקה ולא מאבד מהיופי שלו, הוא השיר שסוגר את האלבום, "Enjoy The Silence", של לא אחרת מאשר להקת Depeche Mode. השיר לא רק מתאים ל-Lacuna Coil מבחינת הסגנון ומבחינת האווירה המיוחדת שלו, הוא פשוט יושב מעולה ולמעשה, כמו שאמרתי בהתחלה, הוא מציין את מה שהלהקה עשתה ב-4 שנים האחרונות – נהנתה מהשקט. אז נכון שהיא הופיעה ב-Ozzfest ובמיטב הפסטיבלים בארה"ב ובאירופה ובעצם לא הפסיקה לעבוד, אבל תאמינו לי שזו רק ההתחלה וחברי הלהקה עוד יתחילו להתגעגע לימים שהם היו פחות מוכרים ויכלו לשבת על איזה מגש פיצה עסיסי… או פסטה.