Lamb Of God – Sacrament

Lamb Of God הוכיחו עם אלבומם הקודם שאפשר ועוד איך לקחת את הת'ראש מטאל לרמות חדשות. תקראו לזה New School Thrash או אפילו Newer School Thrash, אבל בסופו של יום אלו אותם ריפים ש-Slayer ו-Testament עושים קרוב ל-20 שנה. אז מה חדש? ובכן, באלבום הקודם, Ashes Of The Wake, מתחו Lamb Of God את הגבול היטב בין עולם המטאל המודרני, הכולל ברייק-דאונס, גרוב פסיכוטי, ריתמיקה פרועה ושאגות הארדקור מנופחות היטב – לבין עולם שהוא כמעט כולו נחתם ב-1991, בין אם זה ריפים מהירים, תיפוף אופייני לספיד מטאל, אנאלוגיות מוזיקליות ל-Anthrax, Nuclear Assault ול-Pantera. הרבה Pantera.

מה שנדמה שהיה מושלם בנוסחה של Ashes Of The Wake – שנשמע כמו ה-Reign In Blood של הז'אנר שלו (משמע, אלבום שנשמע כמו שיר אחד ארוך ומהיר עם הבדלים מינימאליים אבל יפים בצורה פיוטית בין שיר אחד לשני) מוכיח שכמו שלא היה ללהקות הת'ראש דרך להתקדם מלבד לקחת צעד מסוכן בקריירה שלהם, כך גם עשו Lamb Of God. החבר'ה מורג'יניה, ארה"ב, יכלו ליצור בקלות "עוד" Ashes Of The Wake אבל בחרו שלא לעשות זאת, אלא ליצור אלבום שנשמע יותר בוגר, יותר אלגנטי, יותר אישי ויותר כבד בהרבה תחומים.

השיר הפותח, "Walk With Me In Hell" שם לנו בגדול את הקונספציה האומנותית (כן, יש דבר כזה אפילו בלהקות כאסח) בשיר אחד. קחו את מה שהכרנו כ-Lamb Of God, תוסיפו לזה הרבה יותר עבודת גיטרה מובילה, מלודיה מפתיעה ואפילו שירה טיפה יותר מגוונת. המילים כבר לא דנות בנושאים פוליטים כמו המלחמה בעירק או השחיתות הממשלתית, אלא בנושאים בין אישיים ברמה המזכירה… ובכן, את Pantera. מי שאומר ש-Lamb Of God הם היורשים של Pantera, לא יכול להיות יותר מדי רחוק מהאמת. שירים כמו "Again We Eise" או "More Time To Kill" וכמובן הסינגל הראשון מהאלבום, "Redneck", הם ללא ספק גלגול הנשמה של Pantera בגרסה מעט יותר ת'ראשית, דקיקה מבחינת סאונד, ויותר קרובה לאקסטרים-מטאל מאשר לז'אנר הזרם המרכזי.

Sacrament הוא אלבום שמתרגלים אליו, כמו קודמו, שמי שלומד להאזין לו בדרך הנכונה בקלות יכול להבין את היופי מלא ההדר שיש ל-Lamb Of God להציע. לא לחינם ציין רוב פלין (סולן וגיטריסט להקת Machine Head) שאם יש להקה שמגיעה לה להכנס להיכל התהילה של המטאל המודרני, לצד Pantera ו-Sepultura, והיא קמה בסביבות שנות ה-2000, זוהי Lamb Of God. הבחירה המיוחדת להישאר בכיוון גיטרות די זר לז'אנר הכבד הזה (במיוחד בתקופה בה Meshuggah בונים במיוחד גיטרות עם 8 מיתרים כדי להישמע כבדים מאי פעם) אבל הבחירה לנגן על כיוון גבוה (באופן יחסי) לז'אנר היא אמיצה ולא פוגמת במאומה מהמוזיקה. להפך, היא נותנת לה נופח ייחודי שמבדיל את Lamb Of God משאר הלהקות בתחום, וגם מקרב אותה יותר לת'ראש הישן מאשר לריפים המושתתים אך ורק על גרוב פשטני או גיטרות מכוונות נמוך יותר ממפלס הכינרת.

קשה לי לבחור את השיר הטוב באלבום, כי Lamb Of God הצליחו ליצור אלבום שהוא אחיד כמעט לחלוטין מבחינת האיכות שלו – והאיכות שלו גבוהה במיוחד. זהו ה-אלבום שצריך לרשת את Ashes Of The Wake, כי הוא לוקח אותו לצעד אמיץ קדימה, מסתכן בלאבד כמה מהמעריצים הותיקים של הלהקה (ותיקים, יעני שנתיים זה מספיק) כדי להרוויח את כל הקהל המחפש את היורשת של Pantera, וזאת מבלי לאבד לחלוטין את האישיות שלהם. השירים הבולטים לטובה בצורה מיוחדת הם "Blackened The Cursed Sun" המשלב באלגנטיות פריטות האופייניות יותר ל-Opeth מאשר ל-Lamb Of God, עם בניית אווירה אשר אפשר בקלות להשוות ללהקות רוק כבד ומשוחרר יותר (וסיום השיר הוא אורגזמה מטאלית שלמה).

כמו כן, אציין לטובה את "Pathetic" הגרובי והקליט שנחתם בדקה שלמה של חפירות ברייק-דאון נהדרות, את "Forgotten (Lost Angels)" המכסח והמהיר ואת השיר אשר נועל את האלבום, "Beating On Death's Door", שהוא פשוט מה שקורה כש-Lamb Of God רוצים לעשות שיר בסגנון Exodus. אז נכון, אפשר לומר בקלות על Lamb Of God שמרוב קריצות ל-Pantera, Opeth ו-Exodus הם קצת הולכים לאיבוד בין מטאל מסוג אחד למטאל מסוג אחר – אבל חייבים להודות שהם עושים את זה לפחות ברמה של הלהקה המקורית, ועם טוויסט אכזרי משלהם. בשבילי, קשה לי לראות להקה שמייצגת בצורה יותר ברורה את העתיד של המטאל יותר מ-Lamb Of God שבמקביל בזמן שהיא לוקחת צעד אחד אחורה ונותנת כבוד ללהקות העבר, היא לוקחת צעד אחד קדימה במחקר מוזיקלי מרתק של ת'ראש מטאל, גרוב-מטאל וכאסח בלתי נגמר. אלבום השנה שלי, שמוכיח לכל הילדים הגדולים בדיוק איך עושים מטאל בשנת 2006.