Lamb of God – VII: Sturm und Drang

25/10/15
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Still Echoes
  2. Erase This
  3. 512
  4. Embers
  5. Footprints
  6. Overlord
  7. Anthropoid
  8. Engage The Fear Machine
  9. Delusion Pandemic
  10. Torches

כשכתבתי על Siren Charms, אלבומם האחרון של In Flames, ציינתי שאני שמח שהאלבום נכשל במכירות. אני שמחתי על כך שלהקה גדולה לא יכולה להרשות לעצמה להוציא אלבום עצל ומשעמם מבלי להיענש על כך, בעיקר בעידן הדיגיטלי בו אפילו להקות ענק כמו Slipknot מרוויחות פחות מתמיד ממכירת אלבומים. Lamb of God היא ענקית מטאל נוספת ששיחררה אלבום חדש לאחרונה העונה לשם VII: Sturm und Drang. כצפוי, האלבום לא מכר כמות עותקים גדולה כמו אלבומים מוקדמים ומפורסמים יותר של הלהקה (Sacrament או Ashes of the Wake שהיו הצלחות מסחררות). אבל VII: Sturm und Drang היה רחוק מלהיות כישלון כלכלי כמו הניסיון האחרון של In Flames וחבל.

אם תשאלו את מעריץ הלהקה הממוצע, הוא ידע להגיד לכם ש-As the Palaces Burn היה אלבום הפריצה של Lamb of God בעוד Ashes of the Wake ו-Sacrament היו ההצלחות הגדולות של החמישיה מוירג'יניה. אבל החל מ-Sacrament החלה התפלגות בתוך מחנה המעריצים שהגיעה לשיאה כשהלהקה שחררה את Resolution ב-2012 שהיה אלבום סביר וזניח בקריירה של Lamb of God. הפגרה שהלהקה יצאה אליה בשנת 2014 עקב המשפט של סולן הלהקה Randy Blythe בצ'כיה (בו הואשם בגרימת מוות למעריץ של הלהקה במהלך הופעה) גרמה לי לקוות שהחבורה תחזור עם כוחות מחודשים לאחר הזיכוי של Blythe בעזרת מנוחה ארוכה בבית לפני הקלטת האלבום החדש ויציאה לסיבוב הופעות נוסף.

כשמתרגמים את שם האלבום מגרמנית אנחנו מקבלים "סערה ולחץ", תנועה אמנותית גרמנית ששמה דגש על סערות הנפש של האינדיבידואל. לאחר מאסרו והמשפט של Blythe אפשר להבין למה הלהקה בחרה בשם הזה לאלבומם החדש. Blythe עצמו זועם מתמיד כבר משיר הפתיחה שנקרא "Still Echoes". השאגות הגרוניות שלו מהדהדות סערה ותסכול והליריקה אישית וחדה מתמיד לאורך האלבום. "Still Echoes", לדוגמא, הוא שיר שמדבר על מזרח אירופה ומתכתב ישירות עם חוויותיו האישיות של Blythe והוא לא הדוגמא היחידה. אך השיר מייצג גם את הבעיה של האלבום: חוסר מקוריות ותחושת עייפות שלא התנערה מחברי הלהקה מאז יצירת Resolution. השיר עצמו הוא פצצת גרוב ות'ראש קצבית אבל לא ממכרת או נחרטת בזיכרון כמו שירי הלהקה בתקופה הטובה שלה. "Erase This" הוא שיר ת'ראשי שמלא בשבירות קצב ובסולו של גיטריסט הלהקה Mark Morton. אבל שבירות הקצב, הריפים והסולו מרגישים מכניים מדי. בנוסף לכל, מדובר בשיר עם בעיית עודפות: למעלה מחמש דקות זה יותר מדי זמן לשיר הזה, שנמרח מעבר לכמות העניין שהלהקה יכולה להכניס לתוכו.

"512" הוא שיר נוסף שמדבר על מאסרו של Blythe ומתייחס ישירות למספר התא שלו בכלא הצ'כי. במקום להאשים את המדינה ומערכת המשפט, Blythe בחר לשיר על השינויים הפסיכולוגיים שאסיר חווה במהלך כליאתו. זה טייק מעניין שמלווה במוזיקה טובה, מקפיצה וגרובית. "512" הוא שיר מדבק, מהסוג שמזמזמים באמצע היום גם הרבה אחרי ההאזנה. Mark Morton ו-Willie Adler שורפים את מיתרי הגיטרה, הבאסים של John Campbell מורגשים אבל לא משתלטים על המיקס והתיפוף של Chris Adler מהיר ומדויק. השיר הבא, "Embers", גרם לי להתרגש בגלל ש-Lamb of God החליטו לארח בשיר את Chino Moreno, סולן להקת המטאל האלטרנטיבית Deftones. השיר מתנהל כמו שיר גרוב ות'ראש אופייני, מהסוג שהלהקה הקליטה עשרות פעמים בעבר. ברגע בו Moreno מתחיל לשיר, חברי הלהקה מאיטים את הקצב כדי לאפשר לסגנון השירה שלו להתבטא. ההופעה של Moreno מהפנטת מצד אחד, ומצד שני מעציבה דווקא משום ש- Moreno מזכיר את העובדה ש-Deftones היא להקת מטאל מודרנית שיודעת להתקדם ולהשתנות, ולעולם לא לחזור על עצמה. Moreno מטיל צל גדול ומאיים על פועלה של Lamb of God בשיר שיש בו הכל חוץ מחוסר איזון.

"Footprints" הוא שיר פילר זניח שלאחריו מגיע "Overlord", אחד מהסינגלים הראשונים של האלבום שעורר לא מעט התלהבות לפני יציאתו ולא קשה להבין למה. השיר נפתח עם מנגינת בלוז וגיטרות רדומות שלא ממהרות לשום מקום. גם התיפוף עצל ואיטי. אבל ההפתעה הגדולה ביותר היא השירה הנקייה של Blythe (שהודגמה לנו בהיקף נמוך יותר באלבום הקודם). "Overlord" הוא בלדת בלוז לא אופיינית, אבל מבוצעת היטב. השיר הזה מזכיר יותר שילוב בין Alice in Chains ו-Down מאשר שיר של הלהקה וכאן טמונה הבעיה. מדובר בשיר נהדר, אבל "Overlord" הוא לא שיר של Lamb of God. קיים גבול דק בין התפתחות מוזיקלית לבין נטישה מוחלטת של מה שהלהקה מייצגת ו-Lamb of God חצו את הקו עם השיר הזה.

"Torches" נפתח עם קטע Spoken Word של Blythe שמפנה לסירוגין את עמדת השירה ל- Greg Puciato, סולן The Dillinger Escape Plan. שילוב הקולות של השניים עובד טוב, כשברקע חברי הלהקה נעים בין קטעי סלאדג' איטיים ואווירתיים להתפרצויות ת'ראש אלימות. השיר נגמר בתחושת כאוס מוחלטת ומהווה סיום ראוי לאלבום, אבל תחושת ההחמצה נשארת. זה לא שחברי הלהקה מנגנים גרוע, אבל הם בהחלט כתבו אוסף שירים פחות טוב. VII: Sturm und Drang הוא האלבום השביעי של הלהקה (לא כולל את האלבום שלהם בתור ההרכב Burn the Priest) והוא חושף לנו את Lamb of God מודל 2015 כלהקה מבולבלת ועייפה שלא יודעת לאיזה כיוון היא צריכה ללכת. על הפקת האלבום הופקד Josh Wilbur שהפיק גם את Wrath (בו היתה הפקה נהדרת לטעמי) ואת Resolution (בו ההפקה היתה מצוחצחת מדי עבור הלהקה). אחת הנחמות היא שב- VII: Sturm und Drang הוא חזר לסאונד של Wrath והשיג איזון מרשים בין צליל נקי למלוכלך. התקווה היחידה שלי היא שגם חברי הלהקה ימצאו את האיזון המוזיקלי שלהם מחדש כשיצא האלבום הבא והבלתי נמנע.