Lamb Of God – Wrath

Lamb Of God תפסה אצלי מקום בלב ובצדק – היא הצליחה לרתק אותי עם האלבום As The Palaces Burn כבר בהכרות הראשונה שלי איתה, לפני כמה שנים באמצע הלילה, ברכב של "דפיילר" שהתעקש לגאול אותי מבורותי המוזיקלית. ואכן תחושת ההתעלות הגיעה מיד, מה שבעיקר הרשים אותי היה החיבור והכימיה שזועקים מבין הצלילים. הכל יושב במקום, הכל מדויק. זה לא "עוד להקה שעושה גראולים ורעש" (ובינינו, יש גם לא מעט להקות כאלה): אצל Lamb Of God ישנו תחכום, ישנו יופי וטכניקה בלתי מתפשרת. לא סתם הלהקה מצליחה להתעלות מעל להקות מודרניות אחרות ולתפוס לה מקום של כבוד במטאל העולמי – זוהי איכות שלעיתים חסרה במוזיקה העכשווית, ואצל הלהקה נמצא בשפע.

אחרי ארבעה אלבומים שהפכו אותה לחביבת הקהל מגיע Wrath לתת לנו בראש. שלושת האלבומים האחרונים של Lamb Of God התברגו אצלי יפה יפה במערכת – As The Palaces Burn, שעדיין נחשב לאהוב עליי, Ashes Of The Wake שזכה לפופולאריות עצומה אם כי התחברתי אליו פחות ו- "Sacrament" ששילב את החלקים הטובים משני האלבומים הללו ובאמת, כל שיר שם הוא שיר ולא הייתי מוותרת על אף תיבה ממנו. לאחר שלוש מכות ברצף היה אפשר לחשוב ש-Wrath יהיה נפילה, אך זה לא כך וקיבלנו מכה רביעית לכבוד פסח.

Wrath משמר את הקצב והגרוב שאי אפשר להשאר אדישים מולם, גרוב Lamb Of God טיפוסי על כל המשתמע מכך. אחרי פתיחה מלודית ולא אופיינית מגיע השיר המצוין "In Your Words" וכן, זה נותן בראש, אין מה לדאוג. האלבום שומר על קצב מהיר אך מספיק גרובי בשביל שיהיה אפשר לנענע את הראש בבטחה. נחמד לשמוע השפעות הבי מטאל ואפילו גותיות הבאות בחלקים קטנים, כמו גם כמה הפתעות, לדוגמה בשיר "Fake Messiah", כשלפתע הכל יורד למקצב איטי שמהווה מעין קונטרסט לשיר כולו, או בשיר "Grace" שנפתח בליין שקט (ואיזו עבודת גיטרות מופלאה) והפזמון המקבל גוון אפלולי יותר.

"Broken Hands" ו-"Dead Seeds" הם משהו קצת אחר, אבל בגדול השירים שומרים על אותו קו מנחה ונגישות למאזין, למרות הטכניקה המשוייפת היטב. הפזמון בשירים לרוב מודגש על ידי אווירתיות, וזה נשמע הרבה יותר מרושע ומסתורי ככה, ולמעשה נותן בוסט לשיר ברוב המקרים, דווקא בגלל הירידה בקצב וההתמקדות במילים ובאווירה. אז בגדול, אין כאן שירים לא טובים. הכל מושקע, הכל דופק כמו שעון. הגוון השולט בהחלט מתקרב לת'ראש מטאל – מזכיר את Pantera ו-Metallica בתקופה המוקדמת. הבעיה העיקרית עם Wrath היא שהוא לא באמת מחדש כלום – הלהקה עושה את מה שהיא יודעת לעשות, ועושה אותו מצוין, ויש שיטענו שאם שום דבר לא שבור גם אין מה לתקן, אבל אחרי ביסוס מעמדה של Lamb Of God הייתי מצפה לקצת נועזות וחדשנות.

למשל, השיר "11th Hour" האהוב עליי מהאלבום השני הוא חידוש – הוא מפתיע, עמוס בברייקים ובמשחקים מבריקים על דומיננטות, הדיסוננסים שם גרמו לי לתחושת עילוי מעקצצת. אפילו המילים מתוחכמות. כאן אין את זה, פרט לכמה קריצות קטנות פה ושם. אם כבר, האלבום יותר דומה ל- Ashes Of The Wake מבחינה חשיבתית, כל השירים באותה רמה. אין למעלה ולמטה, אין דאונרים ולהיטים. אז כן, זה אלבום שכיף לי לשמוע ושאני לא יכולה להשאר אדישה אליו, אבל זה לא ייכנס לטופ של הטופ שלי לצד אלבומים של להקות בסדר גודל של Metallica כמו ש-As The Palaces Burn הצליח לעשות.

מי שכבר אוהב את Lamb Of God ייהנה על בטוח, אבל את מי שעוד לא מכיר את הלהקה הנפלאה הזאת, הייתי שולחת להשתלמות עם האלבומים הקודמים לפני כן. זה אלבום טוב בהחלט, אך לא אורגזמה מוזיקלית – הלהקה בהחלט יודעת לייצר כאלה. חבל ש-Lamb Of God מחליטה להשאר בתחום המוכר והידוע, לנוח על זרי הדפנה ולא להמשיך לחפש הלאה את "הניצוץ שיעשה את זה" כל פעם מחדש. היא כבר הוכיחה שהניצוץ ברשותה, והיא מספיק בשלה בשביל להמשיך ולצמוח. מישהו חכם פעם אמר שרוב האנשים הם אלו שמוצאים את הצדדים החזקים שלהם ומחזקים אותם עוד יותר, אבל האנשים החכמים באמת הם אלו שמוצאים את החולשות שלהם והופכים אותן לצדדים חזקים, וזה בדיוק מה שחסר פה. אבל יאללה, למי אכפת? יש לנו אלבום חדש של Lamb Of God, מתנה לפסח.