Lehavoth – Hatred Shaped Man
נכון, דת' מטאל גור גריינד זה קול. היום כל ילד שלישי ששומע קורן מאזין גם לקארקאס, ואחד מכל שלושה כאלה מחזיק אלבום אקסיומד (חס ושלום מקורי, השיגו דרך המירק) – אבל לשמוע אלבום שיצא מהארץ העונה לסגנון החדש של הדת' מטאל – זה כבר נישה אחרת.
הפתיחה הזאת היא העלבון החמור ביותר שאני יכול לתת ללהבות. ההשוואה הקשה של החומר שלהם אל חומר של להקות ברוטאל אחרות (ועוד משעממות כמו אקסיומד). החומר של להבות שונה מרחק מונים מלהקות הברוטאל לטובה ולרעה, ובכל זאת הוא ברוטאל דת', מהוקצע, עמוס, כבד, וסדיסטי.
ובכן, האלבום עצמו מעוצב בצורה מופתית, כיאה לעבודת האמן של ניר "אחשלו" גוטריימן. עיצוב פסיכוטי, ברמה מקצועית בסטנדרטים עולמיים – מה שגם זה האלבום הראשון של המטאל הישראלי שהחוברת שלו נפרסת כעמוד אמצע של ירחון פורנו…לא שאני יודע משהו בדבר כמובן.
האלבום נפתח באינטרו הקצר והאינסטרומנטאלי בשם "קאטרפילר" שמוכר לרוב מהאוסף "הולי שיט" שכמובן מתלווה אחריו "גוסטניישן" ההרסני. הסאונד, אשר חובר יחדיו ב2002 באולפני 'סאונדלב' השבדים השייכים למייסקו השבדי שגם מנגן בלהקה השבדית "נאזום". הוא מאופיין בקלות בעומס לא יאומן של צלילי גיטרה, שכבות על שכבות של דיסטורשן, תיפוף הרסני ומבריק מצידו של ניר דולינר "העז", וקרקע של בס עם דרייב בוער כגהנום מצידו של חיים הרשע.
בסה"כ האלבום שונה מאלבומים אחרים שעונים לסגנון כמו קריפטופסי, סאפוקיישן או נייל. השירים מאופיינים באורך קצר (השיר הארוך ביותר הוא ארבע דקות וחצי) ומהולים גם בגריינדקור (כמו בשיר "רפטייל") ואלמנטים רבים של ניו-מטאל (כמו אורגי או קורן הראשון) בליקים שמחזיקים את המעברים בין ריף משומן כטנק מרכבה אחד לאחר. כמו כן יש תחושת אינדסטריאל (אולי בזכות הפתיחה התעשייתית והסיום המאד מאד "שנטי") חזקה בכל האלבום, וגם נגיעות הארדקור ישן, אבל בסה"כ ההגדרה הכוללת היא כמובן ברוטאל דת' מטאל. אין פה סולואים (כמעט בכלל מלבד איזה כמה מעבר על סולם או שניים בשיר "אייקונוקלאסטיק").
הגיטרות של ניר "אחשלו" וגל "פיקסל" מאופיינת בכוח אדיר שאני לא זוכר באלבומים רבים. קשה לי לומר שהיא שוברת סטנדרטים אבל היא בהחלט הנוכחות החזקה ביותר באלבום. אין פה ריפים מהירים כמו שדייסייד או מורביד אנג'ל הכינו בתבשיליהם, אלא בעיקר פלצות דיסטורשן איטיות שנועדו לפוגו והדבאנגינג באופן ודאי.
הטקסטים של יובל "מולך" עוסקים בנושאים אישיים מרוב הרעיונות המקיפים את הנישה. אין פה זוועות כמו להקות הגור-גריינד, אין פה שדים כמו אצל נייל או ויידר, ואין פה מחאה חברתית כמו אצל נאפלם דת' – אלא טקסטים אישיים, הזויים, כועסים – שלא כל אחד יכול להגיד "וואלה גם אני עברתי את זה" אלא לומר משהו כמו "אלוהים ישמור מה הבחור הזה סבל".
האלבום הזה ממש אינו נועד לכל אחד. הוא יכול לשעמם בקלות את מאזין הברוטאל הממוצע המחפש את העוצמה המדויקת שלהבות מביאים בהופעה. האלבום איטי מהצפוי, למרות תיפוף שמתקיים רק בסיוטים הגרועים של מטאליקה. האלבום בהחלט לא נועד לאלה שמחפשים את המלודיה במוזיקה בדת' מטאל יותר ממוצע או אפילו מוזיקה רכה יותר. השיר היחיד שמזכיר איכשהו דת' מטאל קצת יותר בנוסח קלאסי הוא "בארנינג ד'ה סיד" שאפילו יש שם ריף גאלופינג צנוע.
בסה"כ האלבום הזה הוא הצלחה יחסית ללהקה שמנגנת סגנון כל כך קיצוני. הוא נמשך חצי שעה של מסוכיזם מוזיקלי . הוא אמנם קשה לעיכול אבל זה אחד מהיתרונות שלו. הוא יבריח ודאי הרבה אנשים אשר יאזינו לו- אבל זו בהחלט רק בעיה שלהם. יש לזכור שלהבות אינם יוצרים את הגלגל מחדש – הן פשוט משחזרים כמה חלקים נבחרים, ועושים זאת בסגנון האישי שלהם וכפי שהם אוהבים.
שירים בולטים הם גוסטניישן הבובמסטי, אייקונוקלאסטיק שמזכיר לאיטים קרובות את "משוגע", "רפטייל" הקצרצר והברברי (על מי השיר הזה מדבר לכל הרוחות, שאל את המחבר את עצמו ואז נזכר בתשובה) ו"סטורמינג ת'אי ארת"' שהוא פשוט שיא שעומד על תילו כי הוא טוב. ואלוהים יהרוג אותי איך הצלחתי להכניס את מטאליקה לסקירה על להבות