Ligeia – Bad News

האמת היא שמההתחלה רציתי לשנוא את Ligeia. קודם כל, הכרזה של חברי הלהקה ברחבי האינטרנט, בה רואים 4 טמבלים מתלהבים מבחורה חשופת חזה (אשר מוסתרת בגלל זווית הצילום) נתנה לי להבין שאצל החבורה ממסצ'וסטס כל האמצעים כשרים. קרויים על שם תוגתו המפורסמת של אדגר אלן פו – הרביעייה האמריקאית הוציאה אלבום שני שכולו זימה ורוקנ'רול, וממש רציתי לבעוט קלות בכיסא עליו הם מתנדנדים בשובבות.

אבל, לא יכולתי להעיף אותם מקטפולטת הביקורת שלי לפני שבאמת העברתי לפחות שמיעה אחת על האלבום, והנה התיישבתי לבצע את המשימה, האמת היא, שעם כמה שבא לי לתת לחברי Ligeia כאפת שטות על השטויות שהם עושים (ולא צריך להעיף מבט ב-MySpace של Ligeia כדי לדעת שהחבר'ה רחוקים מלהיות אנשים של עבודה קשה ועמל רב שמשקיעים במוזיקה שלהם שנים על גבי שנים במגמה בלתי פוסקת להשתפר ולהשתדרג) – בתכלס, הם עושים את מה שהם עושים בסדר גמור.

אז Ferret Music, אותה חברת תקליטים שמסוכן להתקרב לחוזה התקליטים שלה, כי היא תתקע אתכם בוואן מסריח עם עוד 4 להקות וישלחו אתכם להופיע כל יום ביומו בלי לראות בית במשך שנתיים רצוף, הוציאו את Ligeia מתחת לטלפי החמוס שלהם. והאמת? לא מדובר בחדשות כל כך נוראיות. אז כן, לא כל אחד בנוי למסלול הייסורים של להקת אימו-רוק-כבד עם קצת פאנק ולא מעט הארדקור, אבל אם קיבלנו את זה במינונים של Every Time I Die או קצת Glassjaw ושרדנו את זה, אפשר לשרוד גם את הגחמה של Ligeia.

הבעיה של Ligeia מגיעה אחרי שני שירים. אז נכון, שיר הנושא הוא שיר אימו-רוק-מטאלי חמוד ועם שבירות הארדקור הולמות ונחמדות, והשיר הממשיך שנקרא "Johnny Cash" (הקרוי על שם איזה אנונימי אחד עם גיטרה שעשו עליו איזה סרט), מגיע "I've Being Drinkin" והוא כבר שם את החבורה בתור בדיחה חמודה, אבל לא יותר מדי מעבר לזה. אני חושב שאם Limp Bizkit היו רוצים לעשות מטאלקור, ככה הם היו נשמעים. אין שום דבר ממש נורא ואיום במוזיקה, אבל ה-Attitude הזה של כוכבי רוק שיכורים שעושים מה שבזין שלהם כל כך לא הולמת אף להקה מודרנית, בטח לא ילדודס שרק הרגע מוציאים את אלבומם השני.

אין שום בשורה באלבום הזה, ואלו החדשות הרעות שלו. בין רגעי מטאלקור חביביים לבין התדרדרות פאנק-רוקרית על השתלבות בלתי מעודנת בכלל עם מוזיקת אימו – חברי הלהקה בהחלט מוכיחים שהם פה כי זה כיף להם, ואין דבר יותר מגניב מאשר לעשות מטאלקור ולהיות מוקף בדוגמניות (על העטיפה, בקליפים ולמעשה גם במוזיקה עצמה לפעמים שומעים איזה מעודדת נחמדה קופצת עם פומפונים), אבל גם את חובבי הז'אנר זה ישעמם תוך שתי שמיעות. השמועה גורסת שהם חיות הופעה, ה-Ligeia האלה, ועד שלא ראית אותם לייב, אתה לא באמת יכול לשפוט את השירים שלהם. אבל הופעה לחוד וחגיגה מוזיקלית לחוד – הלהקה הזאת לא מציעה שום דבר מעניין, ועם מוזיקת פרווה שכזאת היה עדיף לי לשקוע עמוק בתוך Gama Bomb ולהודות לקיומם של האירים השתיינים האלה, ככפרה על מה שהאמריקאים ממשיכים לעולל במקביל.

מצד שני, רוח הנעורים הבוקעת מ-Ligeia כל כך מרעננת בעולם המטאל, ההארדקור ומה שביניהם, שאני מוכן לסלוח להם ולתת להם לגרד את הממוצע מלמעלה. למה זה? בגלל שלהבדיל מלהקות תהומיות כמו All That Remains או August Burns Red ושאר המפלצות של Ferret Music, מ- Ligeia אין לי למה לצפות מלבד פאנק-מטאל-אימו-הארדקור נחמד וקליט במיוחד, שיהווה המנון לחצי שעה הקרובה ואז אשכח מה בכלל שמעתי. יאמר לזכותם שהם עושים את מה שהם עושים בחן. אני מרגיש טוב בשבילם שאם הם הצליחו להגיע לאן שהגיעו ובקושי עזבו את גיל תיכון, שבעיירה הקטנה שלהם ליד מסצ'וסטס הם נחשבים אלילי רוק כבר ושהם מוכיחים שיש לאן להתאמץ גם אם אתה מהמקום הכי פרוורי בעולם – אין סיבה שלא תגרום לבחורה השווה של השכבה לא לעשות קולות רקע באלבום. שירי תיכון הם משהו שכל תיכוניסט יכול להזדהות איתו. יאמר לרעתי שאני נותן להם על זה קרדיט, כי אני רק מעודד את התופעה. אז אלו החדשות הרעות בשבילכם.