Limbonic Art – Spectre Abysm

נראה שימי הבלבול של מר פילת' בדמות Nymphetamine ו-Thornography מאחוריו. אפיזודה חולפת, משבר אמצע הקריירה, ירידה לצורך עלייה. ואכן, האלבומים שנולדו למר פילת' והרכבו המשתנה תדיר לאחר אותה תקופת דמדומים איומה אולי לא מאכלסים את מדור "פאר היצירה" של העריסה – לפחות לא בעיני עבדכם הנאמן והמעריצים הוותיקים – אך הם בהחלט טובים עד טובים מאוד. מי שעוקב בטח יודע שהמגמה הזו קיבלה חיזוק רציני לפני כמה ימים בדמות הסינגל והוידאו קליפ הראשון המבשר על אלבום חדש לקראת הסתיו הקרוב.

אני אכתוב בזהירות שהתגובות המצוינות ל- Heartbreak And Séanceוההשוואות לאלבומי הנעורים חושפות תופעה רחבה יותר של התעוררות הבלאק הסימפוני אותו הספדתי ממש לא מזמן, וכנראה מוקדם מידי. השמועות על אקט חדש ועתידי של בישופ אוף הקסן, והאחרון של ווינטרהורד בגזרה המקומית. הפופולריות של הרכבים כמוAbigail Williams הכל-אמריקאית, Carach Angren הטכנית ושל הכיוון האטמוספרי/סימפוני בדמות הוצאות כמו של Summoning (יאללה, כמה זמן כבר אפשר לחכות לאלבום קיבינמאט?!) והאחרון של Emyn Muil. להקות חדשות עם הוצאות איכותיות כמו Saille שבסקירה שלי על האחרון שלהם הופיע אותו ההספד. וכמובן קאמבקים של פז"מניקיות כמו Shade Empire ו-Limbonic Art שעל אלבומם Spectre Abysm שיצא החודש אנחנו הולכים לדבר כאן – כל אלו פלוס הסנונית המסקרנת של מר פילת', מצביעים על משהו. על תהליך. האם זו התעוררות או טרנד חולף?! גל קטן של כמעט או סוגה אובדת שחזרה מהשממה לתפוס את מקומה הראוי לה במשפחת האקסטרים-מטאל?! לילות יגידו…

תנו לי ואאכזב אתכם כבר עתה – אם האלבום החדש של Vidar Jensen הלא הוא Daemon האיש מאחורי Limbonic Art הוא פרצופה של תופעת חזרתו של הבלאק הסימפוני לתודעה, הייתי מעדיף שהז'אנר הזה יישאר כמות שהוא – מופלא, אפל, גדול מהחיים ונצור עמוק בזיכרון כמשהו שהיה ואיננו עוד. נוסטלגיה במיטבה שלא מוכתמת על ידי ניסיונות מלאכותיים להחייאה בכל מחיר. כן, אולי אני קשה יותר מידי עם הבחור, אבל כמו שאומרים – כגדול הציפיה גודל האכזבה, וכגודל האכזבה חומרת המילים המרות.

Spectre Abysm הוא לא אלבום רע. לא ולא. הלוואי והוא היה אלבום רע. ברע יש עניין והתחתית נוטה לבעוט אותך חזרה למעלה. Spectre Abysm הוא אלבום בינוני, וזה מבחינתי גרוע הרבה יותר. Daemon הפיל עלינו שעמומון, ומה שהכי נורא בכך זה שאף אחד לא יוריד כאפה הגונה לתוך פרצוף הוויקינג שלו ויגיד לו "נשמה. זה חרא! תשתפר!". הביקורות יתנו את הציון הממוצע שמגיע להוצאה שכזו, יספרו על הרגעים הטובים שבאמת ישנם ויסכמו ב"אחלה", "בסדר גמור" או אפילו ב"טוב" ו- Jensen יחזור אלינו עוד שנה/שנתיים עם עוד הוצאה בינונית שכמובן גם הפעם תקבל את החשיפה וההתייחסות כי ובכן.. זו הרי פאקינג Limbonic Art.

חושבים שאני מניאק ממורמר?! אתם צודקים! אבל לא באנו לדבר עלי. האלבום כולו כבר זמין ביוטיוב. הפעילו ותקשיבו. הפקה מצוינת שמגישה למאזין בבהירות ריפים שחוקים של בלאק-מטאל עתיק ולא במובן הרומנטי של המילה. נגיעות סימפוניות דרמטיות בדיוק במינון הנכון על רקע תופים מתוכנתים שעם מעט יותר יצירתיות היה אפשר להוציא מהם הרבה הרבה יותר. קטעים טובים כמו השיר השלישי Omega Doom ובמיוחד גזרת הווקאלס שהיא כולה בופה צבעוני של סקרימינגים, נהמות נמוכות, שירה גרונית, לחישות, שירת מקהלה ומה לא – מה שרק מבליט ביתר שאת את הפספוס שבקאמבק הכל כך מיוחל הזה.

עשרים וארבע שנים לאחר שהוקמו. אחת עשרה שנים לאחר החזרה מהפירוק. שמונה שנים לאחר שהצמד הפך לפרויקט סולו ושבע שנים לאחר האלבום האחרון, חוזרים Limbonic Art עם אלבום אולפן שמיני במספר. Limbonic Art שפרצה לצד להקות אגדתיות כמו Emperor הנורבגית ו- …And Oceans הפינית כתגובה אבולוציונית לגל השני של הבלאק שסיים להתפתח, השאירה מאחור את תור הזהב של הבלאק הסימפוני שהיה בשיאו אי אז מאמצע התשעים ועד האלפיים, אך כמו שכבר הזכרתי, אין מנוס מלהודות שכנראה טעיתי כשהספדתי את הבלאק הסימפוני מוקדם מידי.

הבלאק סימפוני קיים היום. יש לו שוליים ומיינסטרים (כמו שיוכיחו בוודאי הקוראים שיתפלאו למה פתחתי את הסקירה עם אזכורם של קריידל, ומה לכאורה להם ולבלאק מטאל?!), ישנם הרכבים חדשים וישנה אבולוציה, פיוז'נים מסקרנים וגם גיוון. וכן, כנראה גם אלבומים בינוניים עד אימה וקאמבקים שלא הצליחו לעמוד בציפיות, גם הם חלק בלתי נפרד ואפילו סימן לז'אנר מתעורר.