Linkin Park – Minutes To Midnight

כש Hybrid Theory , אלבום הבכורה של Linkin Park יצא בסוף 2001 , העולם היה בשוק. זה לא שLinkin המצאיו את הגלגל , עוד משחר הימים היו להקות ששילבו מטאל עם ראפ, אבל הגדולה של LP היתה בהבאת הסגנון למאה העשרים ואחת, כשכלי הנשק העיקריים בו הם האלקטרוניקה המתקדמת שהפכה את המוזיקה לעתידנית והמלודיות המדהימות , שיצאו מהגרון של צ'סטר בנינגטון , דבר שבדרך כלל לא מוצאים בלהקות ראפ מטאל.

Meteora השני של LP , המשיך את הקו של האלבום הראשון , הפעם עם הפקה ענקית מאוד וסאונד עשיר במיוחד. ההצלחה של הדיסקים האלו גרמה להוצאת אלבום רמיקסים ואלבום מש-אפים (עם הראפר Jay – Z ) וכמובן לעשרות טורים מצליחים בכל העולם. אחרי שמיצו חברי הלהקה את הסגנון עד כלות , הם הרגישו שלעשות עוד אלבום שנשמע בערך אותו דבר , תהיה הטעות הכי גדולה. אז הם קראו למפיק העל , עטור פרסי הגראמי , ריק רובין. האיש שיותר מהכל מזוהה כאחד הממציאים של ז'אנר הראפ- מטאל (עם קרדיט הפקה על הביסטי בויז , צ'ילי פפרז וכמעט כל האלבומים של Slayer ) . רובין הציע ללהקה לשחרר מעצמם כל מחסום לגבי מה הקהל יאהב , מה מתאים לנגן ומה מסחרי. לטענתו , אם חברי הלהקה כתבו את זה , זה מתאים להיות שיר של Linkin Park.

ששת חברי הלהקה התחילו את העבודה באולפנים הביתיים שלהם , תוך שהם נפגשים מידי שבוע ומעבירים רעיונות אחד לשני , מתוך כל החומר שנאסף , יצאו 12 הקטעים שבאלבום. אין ספק ש LP הלכו עם האמת שלהם עד הסוף , לא התפשרו , ויצרו את האלבום הזה בהנאה מרובה תוך חוסר התחשבות מכוון למסחריות , או קליעה לטעם של מישהו חוץ מעצמם.
עד כאן הכל נשמע ממש יפה , רק שהבעיה היא שMinutes To Midnight הוא לא אלבום מוצלח. זה מתחיל מחוסר עמוד השירדה , או איזה קו מנחה שרץ לאורך כל האלבום , וממשיך דרך רצף השירים הלא ברור , ומסתיים בבעיה הגדולה מכולן , שהאלבום לא משאיר את המאזין עם חשק לחזור ולשמוע אותו שוב.

השיר Given Up למשל שמושך את הלהקה לכיוון יותר פאנק – רוקי , מעיד במיוחד על השינוי. כבר מהפתיחה שלו עם מחיאות הכפיים (המאוד מעצבנות) דרך ריפ הגיטרה עם סאונד רזה במיוחד , סאונד שלא מאפיין את LP . המזל הוא שצ'סטר הוא אחד הזמרים הגדולים בעולם הרוק היום וצרחות שלו Put Me Out Of My Misery , מחזירות תקווה שהלקה לא בדרך למטה עדיין , אלא רק במשברון קטן. במודע החליט מייק שינודה , הראפר , מנהיג הלהקה והשותף להפקת האלבום לצידו של רובין , לוותר על ראפ באלבום ואכן יש בו מעט מאוד קטעי היפ הופ. Bleed It Out הוא אחת היציאות המגניבות בהאלבום , למרות שגם בו יש מחיאות כפיים חופרות , וקולות של חברי הלהקה מריעים מאחור כמו בערב קריוקי. הריפ בפתיחה מזכיר קצת את In The Name Of Love של הלהקה הותיקה U2 . אבל יש משהו בראפ של מייק שינודה שנשמע כל כך מקצועי ומלא כוונה שעושה בשבילי את העבודה. הסי פארט עם הצרחות של צ'סטר מרגיש כאילו הכל צריך להתפוצץ , אבל זה לא קורה וחבל.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום What I've Done , הוא אחד הקטעים היחידים שמזכיר את Linkin של פעם. החל מהלופ שפותח את השיר דרך הכניסה של הגיטרות בפזמון. זה גם אחד השירים היחידים שיש בהם סקרצ'ים. וההפקה שלו ביחד עם המלודיה מעלים בי געגועים עזים לאלבומים הישנים של הלהקה. והשיר הזה נבחר להיות הסינגל הראשון לא במקרה , יש בו את המינון המדיוק בין איך שהלהקה נשמעה פעם לאיך שהיא נשמעת היום.

אחד הקטעים המוזרים בדיסק , הוא שיר מספר 8, No More Sorrow , שיר משתכתב עם ריפים אולד סקול של מטאליקה , מאוד שונה ולא צפוי, הגודל והמסה של הגיטרות עושה את העבודה כמו שצריך , וLP מראים שהם יודעים לתת בראש ולנגן גם ריפים יותר כבדים מהמצופה , ועדיין זה יוצא מופק ומקצועי.
כשהאלבום נגמר הוא משאיר אותי עם תחושת אכזבה. כי מצד אחד האלבום נשמע מאוד מתוכנן ומופק עד לפרטים הקטנים , מצד שני , הוא נשמע קצת כמו אוסף בי- סיידים ופחות כמו איך שהאלבום השלישי של Linkin Park צריך להשמע. ולפעמים צריך לשמור על האיזון בין לעשות כיף באולפן לבין לעשות אלבום. אני מקווה שבאלבום הבא , Linkin יחזרו לעצמם ויספקו את הסחורה, ב Minutes To MIdnight , זה פשוט לא קורה.