Lonewolf – Army of the Damned

Lonewolf הצרפתית היא להקה מעט תמוהה. קשה להעריך אפילו מתי היא קמה, כי מעורבים בעניין כל מיני דמואים מוזרים ו"פרטיים" שהוקלטו פה ושם, באיזור 1993 פלוס מינוס, אך האלבום הרשמי הראשון שלה הוקלט ב-1996 ו…מעולם לא שוחרר. הלהקה התפרקה באותה שנה ונעלמה לחלוטין מהאופק לטובת קאמבק דרמטי בשנת 2000 שלווה באלבום באורך מלא שהופק עצמאית. האלבום הזה הביא לה פרסום בקטנה מעבר לגבולות צרפת (והופעת חימום ל- Grave Digger) ומאז ועד היום הספיקה להוציא עוד ארבעה אלבומים, כולל הנוכחי. המבקרים לא ממש יודעים איך לאכול אותה – תגובות שנעות בין "הם נשמעים יוונים, אבל הם לא", "חיקוי ל- Running Wild", ואפילו: "זה זאב בודד? זאת מוזיקת אירוויזיון צ'יזית!". אבל על דבר אחד כולם מסכימים: השפעות ברורות של Running Wild, Grave Digger, Helloween ועוד.

בשמיעה מהירה, נדמה של- Lonewolf יש את כל מה שנדרש: איכויות נגינה, זמר בריטון חורק שיניים, הפקה טובה וסאונד מתאים, פוזה מתאימה ונאמנות לז'אנר, וכל זה מבלי לקפוץ מעל הפופיק ולנסות להגדיר סדרי עולם מחדש. אלה שאוהבים את הפאוור מטאל הסיפורי סטייל Sabaton ימצא את עצמו בטריטוריה מוכרת. למי שאוהב את הפאוור מטאל שלו צווחני ומבריק כמוני – זה עלול לצרום, אבל עדיין ברור ש- Lonewolf היא להקה שיודעת מה היא עושה. בניגוד לאותן להקות פאוור מטאל צרפתיות שמתהדרות בזמר עם קול מאוד מאוד גבוה, Jens Börner דווקא שר עמום ובאיזור המיד-ריינג', כועס כמעט, וזה קול שאינו מתאים לכל אוזן – אותי למשל, הסגנון הכוחני הזה שלא ממש זז על הטווח הווקאלי, ושלא משתנה לאורך האלבום, שעמם אחרי שני שירים.

אמנם זו הפגישה הראשונה שלי עם הלהקה אך משמיעה מהירה של חומרים ישנים נשמע כי הם התפתחו באלבום הזה לסגנון תיאטרלי ואפי יותר, ופחות אפל ומלוכלך סטייל Grave Digger, מה שמתבטא מאוד בצד ההפקתי העמוס והמוקפד. בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני: האלבום פותח בנגינה מהירה מאוד וזמר שיורה עליי מילים באווירה שמזכירה לי הילולת שתיה ביער, בניחוח שיותר מדי מזכיר לי פולק מטאל. רק שהמילים של השיר, בטמטום מוחלט ובניגוד גמור למוזיקה, מסבירות לנו את סיפורה של הלהקה וכמה היא מתגאה בכך שהיא מטאל. "קמנו כמחווה למטאל! גם אם אומרים לנו לעזוב את האייטיז מאחור, לא אכפת לנו! נמשיך להגן על הטרו מטאל עד הסוף!". אתם רציניים עם זה?

"Crawling to Hell" ו- "Army of the Damned" עדיין שומרים על האנרגיה אך נאמנים יותר לז'אנר ש- Lonewolf מתיימרים להיות. קשה להתעלם מעבודת גיטרות מדוייקת ונהדרת, אפילו הליריקה נורמלית יותר ומתעסקת ברוע, במלחמות ובדברים הרגילים שהפאוור מטאל אוהב. במיוחד "Army of the Damned" שיר הנושא, מהווה טריטוריה מוכרת לכל מי שרגלו דרכה אי פעם בפאוור מטאל הסיפורי. "Hellbent for Metal" נשמע על פניו כמו חזרה לליריקה המטופשת המהללת את המטאל, עד שמבינים שהכוונה למתכת ולחרבות. גם הוא בניחוח פולק-משהו, ועדיין זה לא משכנע אותי – נדמה שהלהקה נקרעת בין הצורך לעשות מוזיקה "רצינית" על סיפורי קרבות והאדרה עצמית לבין הרצון לעשות שירים שרק חצי מודעים לעצמם, עם ליריקה פנטסטית מפגרת, סגנון ש- Powerwolf עשו ממנו קריירה. אבל בסופו של דבר – גם השירים האלה עושים את העבודה, הם כיפיים ובסך הכל עושים טוב על הלב. "Celtic Heart" יותר דרמטי ופחות מהיר, וליין השירה אמור להיות מאוד מלודי, רק שהשירה המחוספסת של הזמר, שנשמע כאילו משהו תקוע לו בין השיניים לאורך כל האלבום, לא בדיוק מעבירה את המלודיה המתבקשת. חבל, כי זה היה עשוי להיות שיר מרגש שלוקח את האלבום למקום אחר, רק שהוא מבוצע על ידי הזמר הלא מתאים למשימה. "The One You Never See" מבוצע בדואט יחד עם Blaze Bayley, ועזבו את העובדה שמדובר בסולן שכולם אוהבים לשנוא ולהאשים בכך שגרר את Iron Maiden ביגון שאולה לכמה שנים, הוא מתפקד כאן יותר על תקן זמר שתומך במקום לתת לו את המקום הראוי לו. לשם מה להביא אורח, ועוד אחד עם שם, ואז להעלים אותו איפשהוא בתוך השיר?

בסך הכל, Lonewolf כבר מקובעים על עצמם, ולמרות כמה בחירות מוזיקליות ומילוליות שגורמות לי לתהות מדי פעם, Army of the Damned הוא אלבום לא רע בכלל. הרבה אלמנטים מוכרים, דברים מתקתקים שם כמו שצריך – אבל הבעיה העיקרית שלי איתם זה שכמו רבות וטובות בז'אנר – גם הם לא מחדשים כלום. השירה המחוספסת וחסרת המלודיה (יחסית לז'אנר שאמור להיות עמוס לעייפה במלודיה) לא בדיוק מרימה את השירים, בהתחלה זה נחמד אבל אחר כך כבר נמאס. בסופו של דבר זה אחד האלבומים האלה שאחרי ששמעת חמישה שירים ממנו אתה לא באמת מבין למה היה צריך עוד שישה, פשוט כי כבר הכל נשמע לך דומה מדי, קרוב מדי, חסר מעוף. כל זה משאיר את האלבום עמוק בז'אנר ללא הרבה יכולת להתקדם מעל לכך, וצריך ממש לאהוב את זה כדי להקשיב לאלבום בדקדקנות עד הסוף מבלי להשבר אחרי כמה שירים. חבל, כי עם קצת יותר יצירתיות היה יכול לצאת כאן אלבום מעט יותר מעניין אבל גם בלי זה – Lonewolf היא להקה שקל לאהוב, למי שבקטע שלה.