Lordi – The Monster Show

קצת קשה לי להתייחס ברצינות ללהקה, הם נראים כמו Gwar ונשמעים כמו Alice Cooper בשנות התשעים, הסולן נראה כמו Rob Zombie ונשמע כמו הסולן של Sentenced והמלודיות נעות בין הבי מטאל סבבה (Blood Red Sandman), לבין שירי אירוויזיון (Icon Of Dominance).

בסך הכל האלבום הוא מעין חיבור של שני אלבומי הלהקה הקודמים, הבעיה היא שיש רק איזה חמש או שש שירים ראויים להאזנה בכל פיסת החוסר מקוריות הנ"ל.
האלבום נפתח באיזה אינטרו ילדותי להפליא עם קריין בעל מבטא אמריקאי שנואם איזה נאום בלתי ברור, ואז האלבום ממשיך ל-Bring It On המשעמם, פיסת הבי מטאל לא מעניינת שנשמעת כאילו נלקחה מ-Hey Stoopid, רק ללא רמת הכתיבה.

השיר שאחרי, Blood Red Sandman קצת יותר טוב, למרות רמת האדיוטיזים הגבוהה יש בו מלודיה נעימה, והפזמון שלו הוא מטאל פופי חביב, הסולן, נשמע באופן מפחיד דומה ל Ville Laihiala מ Sentenced, מלבד בקטעי שירת הרקע, שנשמעה כאילו באמת שייכת לזמרי הרקע של אלבום Bon Jovy משנות השמונים.

הלהיט הגדול של האלבום הוא Can You Love A Monsterman, שיר שהגיע למקום הראשון במספר מצעדים באירופה, מה שמעיד על מה שהוא, פופ שמאלץ מטאלי, חביב, קליט, אבל מהסוג שאם אתה נהנה ממנו אתה מרגיש אשמה.

The Children Of The Night הוא בלדה די קיטשית ולא מרגשת, אחד מעוד מספר קטעים שהייתי יורה בהם ומבצע וידוי הריגה. Shotgun Divorce הוא אחד מהקטעים שכן הופכים את האלבום לנסבל, וכאן שורש הבעיה, יש באלבום מספר דברים שגורמים לי לאהוב אותו וסאונד משובח שדיי תורם, אבל מוטיב הקיטש והניסיון הספק הומוריסטי בתדמית של הלהקה גורמים לי לרצות להלביש אותם בכאפיה ולזרוק אותם בקריית ארבע.