Metallica – 72 Seasons

ג'ייסון ניוסטד. מה הקשר לג'ייסון ניוסטד עכשיו? אומר לכם, ג'ייסון ניוסטד! כי אחרי שג'ייסון עזב את מטאליקה אי שם בתחילת שנות ה-2000 העליזות, הוא הוציא בשנת 2013 אלבום תחת השם Newsted והאלבום הזה נשמע בדיוק כמו האלבום החדש של מטאליקה, רק פחות ארוך וחופר. רק שהוא עשה את זה עשור קודם, והעובדה שהאלבום שלו היה פחות חופר הפך אותו למשהו שקל יותר לשמוע. אבל החדש של מטאליקה? ובכן, על זה אמא שלי תגיד "שמעתי אותו בדיוק פעמיים – פעם ראשונה ואחרונה".

אז שתהיו בעניינים, בד"כ כשאני רוצה לסקר אלבום אני שומע אותו לפחות איזה 5 פעמים, מנסה לבחון עד כמה לכל שיר יש איזשהו Hook שיכנס לי לראש, משהו שיתפוס אותי, מנסה לנתח ככל האפשר את האלמנטים המוזיקליים, להבין את הדפוסים ובכללי לעשות עבודה רחבה בסה"כ. זאת הפעם הראשונה שאני מתחיל לכתוב את הסקירה עוד לפני שסיימתי לשמוע את האלבום בפעם הראשונה ומן הסתם אשמע את כל האלבום עד שאסיים את הסקירה הזאת, אבל שתבינו את המצב.

רציתי. ממש רציתי. אני מת על מטאליקה. אני מאלה שמשתייכים למחנה ה"אני גאה בזה שאני מת על מטאליקה, כולל על חלק מהחומרים שלהם משנות ה-90 ולדעתי לארס לא מתופף גרוע כמו שעושים ממנו". יש לי אפילו קעקוע של מטאליקה. באמת באמת שאני אוהב אותם, אבל כל המסלול הזה, מ-St. Anger הנוראי, דרך Death Magnetic הסביר, Lulu המביך להחריד ו-Hardwired… To Self Destruct (שעבורי התחיל טוב, נגמר טוב אבל כל מה שבאמצע מיותר) התיש אותי פשוט. מסלול ארוך מאוד של יותר מ-20 שנה של תקווה למשהו טוב לכל אורכו התיש אותי.

בשגרה, כשהאלבום מספיק מעניין אני עובר על כל שיר ומספר עליו, על איך הוא מתפתח ומה הופך אותו לטוב, אבל לא. אני לא הולך להעביר אתכם את זה 12 פעמים על שירים כאלה ארוכים, אלא הולך לספר לכם בקצרה מה הולך כאן. אז מה הולך? ובכן, נשמע כאילו מאז 2016 הלהקה בילתה בסטודיו לא מעט זמן, כתבו מיליון ריפים חסרי השראה לחלוטין, שום פאקינג דבר שלא שמענו קודם, שמו אותם על אותם מקצב וחצי ששמענו מהם מיליון פעם, בעיקר משנות ה-90 והלאה, וזהו. חיברו כל כמה ריפים ומקצבים כאלה לאלבום שכל השירים בו נשמעים אותו דבר.

במצבים כאלה, אני תמיד חוזר לשאלה אחת בסיסית – אם זה היה האלבום הראשון של הלהקה שהיה יוצא לי לשמוע, האם זה היה גורם לי ללכת ולשמוע את שאר החומרים? ובכן, לא. ממש לא. בכלל לא. אפשר בקלות לקצץ את האלבום הזה בחצי, להגיד "אוקיי, יש פה כמה ריפים אחלה (שוב, בהנחה ומעולם לא שמעתי מטאליקה וגם לא את אותו אלבום של ניוסטד) ופה ושם מפציע איזה סולו סבבה" ואז הייתי סקרן אולי. רק אולי.

אז מה השורה האחרונה? מטאליקה הוציאו אלבום שנשמע כאילו הוא יצא כי צריך להוציא אלבום. כדי להמשיך את המכונה הזאת פועלת. כדי לתת לקהל עוד משהו לאכול, עוד מוצר, עוד מנה של מטאליקה שצריך לתת פעם בכמה שנים, ברמה המסחרית ביותר, ולא מתוך שום אמירה אומנותית. הם כבר לא הילדים הכועסים משנות ה-80 עם הביקורתיות הנוקבת, המהירות חסרת הפשרות והיצירתיות שהניחו את אבני הפינה למטאל, הם כבר לא הבוגרים יותר של שנות ה-90 שמתנסים בלהיות רגועים יותר ומדברים הרבה מהלב, הם כבר לא המבוגרים של שנות ה-2000 שמתמודדים עם השדים הפרטיים והקבוצתיים שלהם ועושים את זה בתוך המוזיקה. לא. מטאליקה 2023 הם ארבעה אנשים מבוגרים (שלא לומר זקנים), שבעים ומדושנים וכמו שעשו Bolt Thrower האגדיים בעקבות יצירת המופת שלהם מ-2005, זאת ממש לא בושה להפסיק להוציא אלבומים ולהמשיך רק להופיע, ורצוי כמה שיותר עם חומרים ישנים.