Metallica – 72 Seasons

אני אתחיל מכמה מסקנות לגבי המטאליקה החדש:
הוא מבחינתי כנראה האלבום הכי טוב שלהם מאז האלבום השחור (לא, אני לא סובל את Load, וגם את Reload, שהם אלבומי הארד רוק מבחינתי ולא מטאליקה).
הוא ברובו הגדול אלבום Thrash לכל דבר.
הסאונד הוא הסאונד הכי מדוייק שלהם מאז ימי Bob Rock.
ג'ימס היה, ונשאר סולן חזק, והקול שלו פה יותר מלודי מבעבר.

עכשיו אני אפרט, זה לקח להם 7 שנים, מספיק זמן לכתוב כמה ריפים וכמה שירים, ולדעתי מרגישים את זה פה. הסאונד הוא שוב של Greg Fidelman, טכנאי על שעבד עם כמה מהאמנים הכי גדולים בעולם, כולל על האלבום הקודם של מטאליקה שהסאונד בו גם היה טוב, וגם על Death Magnetic שנשמע נורא. (וגם על לולו שאני מסרב להכיר בקיומו).

השיר הפותח, שיר הנושא, אחד הכי חזקים של מטאליקה מאז האלבום השחור, Thrash סוחף, מהיר, פזמון קליט, הכי מטאליקה תקופה מאוחרת שיכול להיות, וכזה שקשה לי להאמין שיאכזב מישהו מלבד אלו שמוכנים לקבל את הלהקה מחוץ לאדון הבובות.

Shadows Follow נשמע קצת יבש בהתחלה, אבל האמת שזה מטאליקה מאוחר קלאסי, ריף כבד, נותן בראש, ואחרי כמה השמעות זה הפך דווקא לאחד השירים האהובים עלי באלבום.

Screaming Suicide הוא בסגנון של Lux Aeterna – כלומר שיר שכולו לקוח מהשפעת ה NWOBHM שאיתה התחילה הלהקה, רוק נ' רול כבד ומטאלי, מהיר, ואנרגטי. אחלה בחלה שיר.

Sleepwalk My Life Awake זה ריף Enter Sandman בשיר טוב, קצת פחות מלהיב מיידית מאלו שקדמו לו, אבל עדיין שיר טוב. לעומתו – You Must Burn זה כנראה ה Sad But True לעומת ה Enter Sandman שלפניו. פחות דרמטי וכבד מהמקור שציינתי, אבל גם שיר טוב.

Lux זה שיר לוקס. עזבו, זה לא Thrash אדון בובות, אבל זה מטאליקה של Kill Em עם הסאונד והמקצועיות שיש להם אחרי 40 שנות קריירה.

קראתי באיזו תגובה אצלנו בעמוד הפייסבוק של המגזין מישהו שכתב על מטאליקה: "מטאליקה שכחו דברים שלהקות אחרות אפילו לא למדו עדיין", אבל דווקא השיר שאחרי הוא זה שקצת ייבש אותי, שיר Load כזה בשם Crown Of Barbed Wire שלא הרגיש לי שהלך לאן שהוא באמת, הליד אמנים מעולה ויש איזה ריף ככה ליד הסיום – אבל בגדול הרגיש לי יותר מידי דומה לאלבום ההוא שלא אהבתי.

Chasing light שאחרי דווקא מגניב, מלודי וכבד, פשוט למדי אבל שיר טוב.

If Darkness Had A Son, הוא עוד סינגל מטאלי משובח, מה Thrash יותר באלבום, בנוי היטב, קליט, מקפיץ – ממש תזכורת למה שאהבתי באלבום השחור בזמנו. Too Far Gone שמגיע אחרי הוא סוג של Chasing Light נוסף, לא זכיר באופן מיוחד או עם איזה ריף איכותי במיוחד – אבל כבד, קצבי ולכן סבבה, גם אם לא מהטובים שבאלבום.

Room With A View זה אחד השירים היותר Thrashים באלבום, שדווקא מה שדופק לו הוא ג'ימס, וזה יוצא דופן. הוא פשוט שר מלודי מידי עם איזה קו שירה רוקי "שמח" מידי, שמוציא מהשיר את האגרסיה שהייתי רוצה בו. עדיין שיר סבבה, אבל חצי ממה שהיה יכול להיות עם שירה קצת יותר לפנים.

Inamorata זה השיר האפי של האלבום, 11 דקות שיר, משהו שאף פעם לא ממש אהבתי לשמוע אצל מטאליקה (האמת שגם אלו של מיידן מהעשורים האחרונים הם שיעמומים טוטלים באורכים האלה), וגם פה זה הרגיש לי כמו איזה Reload כזה, ארוך מידי, לא מעניין מספיק. בגדול – השיר הכי מיותר באלבום מבחינתי.

איך נסכם? 12 שירים, מתוכם לפחות 7-8 ממש טובים, 2-3 סבירים, 2-3 חלשים, כשכמו שאמר זה שציטטתי קודם – מה שמטאליקה שכחו – אחרים עוד לא למדו, וזה כבר אומר שזה אחד מאלבומי המטאל שיותר נהנתי מהם בינתיים ב 2023, ואלבום מצויין ללהקה הזאת שאני אוהב כל כך הרבה שנים.