Lucca Turili's Rhapsody – Ascending to Infinity

בראשית הייתה Rhapsody, להקת פאוור סימפונית איטלקית, שהפתיעה רבים באיכות הסימפונית הבלתי מתפשרת של שיריה, הנגינה של חבריה ואיכויות הסימפונית האפיות של אלבומיה.
היא גם הפתיעה אותם בטיפשותם של מילות שיריה, בטמטום הבלתי ניתן לעקיפה של הוידיאו קליפים שלה, ובהתעקשות שלה לקחת שחקן בריטי קשיש בשם Christopher Lee שעשה את הטעות של לשחק את סארומן בסדרת סרטי "שר הטבעות" ולהשתמש בו לקטעי קריינות חסרי זכות קיום באלבומיה המאוחרים.

Rhapsody הפכה ל Rhapsody Of Fire, כנראה עקב סיכסוך משפטי עם מר עם Joey DeMaio, בסיסט להקת Manowar, שניהל את Rhapsody לתקופה מסוימת וכנראה לא ממש ראה עם חבריה עין בעין בסופו של דבר. לאחר שנפרדו דרכיהם, לא לפני שם DeMaio משאיל את Lee המסכן לכמה ברבורים באלבום של Manowar, נאלצה הלהקה לשנות שמה ל Rhapsody Of Fire והוציאה מספר אלבומים תחת שם זה.

הפיצוץ הגדול הגיע בשנה שעברה, כשהלהקה מודיעה שהיא מתפצלת לשניים, הסולן והקלידן בהרכב אחד, והגיטריסט והכותב Luca Turilli בהרכב נפרד שכולל גם את הגיטריסט השני והבסיסט של הלהקה.

שנה אחרי – ואלבום הבכורה של ההרכב של Turilli מגיח, לפני אלבום חדש מהפיצול השני של הלהקה שככל הנראה עדיין עובד על אלבום חדש. כסולן גוייס בחור איטלקי לא מוכר במיוחד בשם Alessandro Conti, שאותו הכרתי לפני כן מהרכב הפאוור האיטלקי Trick Or Trick, שעשה קריירה מלחקות את אלבומיה המוקדמים של Helloween.

מה אפשר לומר עליו? הוא סולן מעולה, קול גבוה ודי דומה לזה של Fabio Lione, הסולן המקורי של הלהקה, אולי עם קצת פחות טרמולו – שמהווה או ברכה או קללה למעריצי Rhapsody, תלוי בטעם האישי שלכם.

מוזיקלית? יש כאן בדיוק מה שהתרגלתם לקבל מההרכב בכל שנות קיומו: מטאל סימפוני אפי, ניאו קלאסי, מנוגן לעילא, מופק היטב, משלב נגינה מטאלית מרשימה ביותר עם תזמורת קלאסית בשירים שכולם עוסקים בסיפורי פנטזיה הירואים כאלו ואחרים שלא ממש מעניינים אבל מחזיקים את הבסיס של המוזיקה המושבחת.

בגדול זה עובד מעולה, לכל חובבי המוזיקה ההסתדרותית (בית בית, עכשיו כולם שרים ביחד את הפזמון..) מדובר בחוויה של התרוממות נפשית עילאית, עם קטעי מוזיקת ימי ביניים, קטעים סימפונים אפים שהיו יושבים בכל פסקול של סרט פנטזיה הוליוודי רב ניצבים – וגם הרכב מטאלי סופר מוכשר שיושב בבסיס של כל זה.

הבעיות? זה לא מקורי בשיט, כלומר מהווה מחזור של כל רגע מקטלוג Rhapsody בעבר, ללא שום הברקה מקורית או חדשנית, ומי שהרגיש מיצוי שהלהקה הגיעה אליו באלבומיה האחרונים – יבין שהמיצוי הזה לא השתנה בגלל השינוי בחברי הרכב כאלו או אחרים.בגדול – אם אין לכם בעיה עם חומרים ממוחזרים, אז הרי שקטעים כמו שיר הנושא, או Excalibur נרחב היריעה והאפי – ירגשו לכם את הבטן, ואי אפשר לקחת מהלהקה את הרמה של מה שהיא עושה, אבל אם גם אתם – כמוני, מרגישים שהכול קצת לעוס, קצת ממוחזר וקצת לא מחדש – גם ברמה הכללית של השירים, הרי שזה לא ממש אלבום השנה שלכם במטאל.

על גבי כל זה – יש את האפיות והמורכבות ההולכת וגדלה של החומרים, שגרמה לי להתגעגע לשירים פשוטים ומהירים כמו Emerald Sword, השיר שגרם לכל כך הרבה אוהבי מטאל מלודי להתמוגג מהלהקה – וזה מסתכם באלבום מטאל טוב, איכותי ביותר, אבל איך שהוא כזה שלא ממריא למקום שבו עפים דרקונים ו Christopher Lee מתעקש לנאום בקול הבריטון שלו שטויות כאלו או אחרות.