Ma'anish – Under the Fig Tree

השם Ma'anish הוא כפל משמעות נהדרת, בין אם הלהקה מודעת אליו ובין אם לא (הם כן, הסבר בהמשך). נתחיל מזה שלהקה זו אמנם מתקתקת רק 5 שנים על הבמות בישראל, אבל כבר הוציאה מספר שירים לרחבי הרשת ולא טמנה ידה בחוסר מעש. ברק, שאול, מיתר וארי הצליחו במהלך השנה וחצי האחרונות להקליט את אלבום הבכורה שלהם, "תחת עץ התאנה" בצורה מקצועית ובסגנון שלא רבים זוכים עדיין לשמוע פה בארץ.

נתחיל מהבחירה הברורה בשם. "מעניש" היא להקת Death Metal טכנית, כבדה כמו בניין קומות נטוש, ומרגישה חצי מהזמן כאילו היא מתרסקת לך על הראש עם ריפים שלא ברא ה-Azatoth. מצד שני, "מאניש" היא הרכב רוק כבד נסיוני, שמפיח צלם אנוש במוסיקה מסחררת, מערבב Grunge, Stoner Rock וקצת Jazz אסלי לתוך תרכובת צבעונית, בסטורציה עד המקסימום, פורץ דרך כמו עץ שמסרב להכנע לבטון שמכריע את עולו עליו. הדואט הזה, בין Morbid Angel לסוג של Mr. Bungle הוא הדינמיקה שעושה את Ma'anish למה שהיא. וזה מבריק, זה נהדר וזה ממש לא לכל אחד.

יש הבדל מהותי בין מוסיקה שמאתגרת את המאזין לבין מוסיקה שמאתגרת את המוסיקאי. Ma'anish הגו את אלבומם אולי בחטא המחשבה שהריפים הבולעניים של Necessary Evil או הסחרור המסוכן בסופו של Revolution / Evolution הם נחלת הכלל של כל מטאליסט, אבל מעטים הם חובבי המטאל שיכולים להכיל קשת טעמים כל כך רחבה מבלי לקבל בחילת נסיעות. מצד שני, איזה מן אומן מטאל יכול להרשות לעצמו ללכת בתלם ולא לדחוף את עצמו לקיצוניות חדשה, לחשיבה מחוץ למסגרת ולזרוק את המאזין אל מול האוטובוס המטאלי שהוא Under The Fig Tree? ואיזה מאזין מטאל באמת יכול להרשות לעצמו ולומר "אני? אני טוב לי עם Death Metal של פעם ואני לא רוצה שיגעו לי בנוסחה כי חס ושטן, מטאליסט כמוני לא מסוגל להכיל שינויים, רפורמות והתרגלות מחודשת לסטנדרט של כבדות."

Ma'anish מציגים אלבום שהוא אולי לא הכי כבד במטאל הישראלי, אבל הוא בין האלבומים המאתגרים ביותר. לא, לא מדובר פה בסאונד low-fi מתסכלת או ב-Black Metal מונוטוני ומינימליסטי. Ma'anish הם הכל מלבד מינימליסטים. הם יורים בכל התותחים של הז'אנר, ואז פורצים את הגדר של השכן, הולכים לירות בכל התותחים שלו, ואז ממשיכים אל כל התותחים של כל השכונה. אני חושב שמלבד מוסיקת Euro-Dance שמעתי באלבום הזה הכול. הם ה-Ephal Duath הישראלים, בונים אלבום ארטיסטי, מחוכם, לא מתחשב ולא מתפשר. ולכן יהיו להם המון שונאים.

אתם מבינים, דרך השמיעה של ריף קדחתני כמו זה אשר פוצח את Necessary Evil הבנתי כמה אני, אשר מתיימר לא לפסול ולא לוותר על אף אומן רק בגלל שהוא מתאגר אותי, אני לא הקול שתביע קהילת המטאל, לא העולמית ולא הישראלית. הדור הקודם של המטאליסטים העז, יצר ז'אנר אחר ז'אנר, Paradise Lost הביאו שירה נשית לעולם של גראולים, Cynic הביאו תופים אלקטרונים וסינתיסייזר וג'אז מעליות, Sepultura הביאו מוסיקת עולם. Ma'anish מביאים ארבעה מוחות קדחתניים אל חזית הבמה ואומרים "זה הולך להיות הדבר הבא במוסיקה, כי הוא הדבר הכי אוטנטי שתשמעו ב-10 השנים הקרובות במטאל הישראלי." ואני נוטה להסכים איתם.

Axles Of Hate, אחד משיריהם הראשונים של הלהקה, מקבל פה עיבוד ושיפצור מחודש לכבוד האלבום. ההפקה של מפיק העל Dan Swano גורמת ליצירה כולה להשמע חיה, בועטת, ומשכנעת הרבה יותר. העובדה שהאלבום הוקלט בצורה חיה ולא בערוצים נפרדים ובאופן מבוקר תורמת עוד יותר לחוויה הפראית של המוסיקה שלוחת הרסן שאין לה חוקים. החוק היחיד של Ma'anish אפילו לא מצליח לקבע אותה לז'אנר המטאל, כאשר הם בורחים לרוק אלטרנטיבי מדי פעם עם ריף על תקן הזיה.

פה ארי, שמפליא גם בגראולים גהנומיים, גם בצרחות רפאים וגם בשירה נקייה משכנעת, מתעלה על יכולותיו בהופעה חיה בצורה פלאית, ונכנס לוייב החופף כמעט ל-Megadeth, כאשר הוא לא משתלט על ה-Steve Tucker שבוקע לו מהגרון.

Let It Burn מובל על ידי ריף מפלצת של ברק פארינטה, שבתכלס מאז עזיבת עמדת הגיטרה המרהיבה שהפליא בה ב-Winterhorde, מצליח להוכיח את עצמו כלא פחות מגיבור גיטרה עולה. הסאונד המלוכלך, הכועס, המתפקע כמו בועות חומצה בכוס תרעלה, עדיין נשמע כמו מיליון דולר, והחיבור הדינאמי המצוין בין מיתר המתופף ושאול הבסיסט הופכים את הטריו המוסיקלי הזה ליחידה מצוינת.

אני חושב שאם אני צריך לעמוד על הסגנון הבלתי אפשרי של Ma'anish הייתי קורא לו Experimental Death Metal, לא בגלל שהם לא להקת Technical Death Metal, אלא בגלל שהם מעזים כל כך יותר מרק טכניקה. הנשמה של Ma'anish בוערת כמו סנה בוער של גראס, ואין טעם לתחום את עצמך רק להגדרה המוגבלת שהיא "טכניקה". כן, יש פה המון Sikth, טונות של Meshuggah, אבל בסופו של דבר, אין שנייה ל-Ma'anish בגלל הדמיון הרב שיש לה עם כל כך הרבה ז'אנרים.

אפשר להתחיל למנות את השירים אחד אחר השני, כמו Revolution / Evolution אשר מארח Youri Raymond, גיטריסט להקת Cryptopsy לשעבר, או את Impossibilities אשר מארח את Matt Turkington מלהקת Animus Complex, אבל המוסיקה היא של הארבעה והארבעה האלה בלבד. אני חושב שזה מתבטא בעקיצה הטבעית בשיר הלפני אחרון באלבום, אשר פשוט נקרא Ma Nish? כאילו לא אמרו להם את הבדיחה הזו איזה חמשת אלפים פעמים. מריף מתגלגל של רוקנרול סולידי הופכת היצירה האינסטרומנטאלית לחזון של Fusion מטאלי מבריק שלא היה מבייש את Animal As Leaders באף יום בשבוע.

בשירם האחרון – Biomechanical Reformatory – הלהקה מותירה את דמם של כל אלה ששרדו עד כה. מהתחלה רגועה ומבשרת רעות מזדחלת לה מתוך ביבים מוסיקליים אסורים ונאום קודר מפיו של ארי, הופך השיר להתקפת Death Metal טכנית משוגעת, שלא מותירה אף פתח ואף מקום לנשימה.

Ma'anish מקיימים את מה שהם הבטיחו. הם הבטיחו תשלובת חסרת פשרות שלא נראתה כדוגמתה, למורת רוחם של מלעיזים, והם קיימו. הם הבטיחו את נקודת האמצע הבלתי-אפשרית, שגם אחרי שמסיימים לשמוע את Under The Fig Tree נשמעת בלתי-אפשרית למרות שהרגע שמעת אותה, בין Technical Death Metal ו-Stoner Rock עם קורטוב של Alternative, Grunge ו-Fusion על הדרך. הם לא מודרניים או מרעננים כמו Sikth. הם לא משוגעים שאיבדו את הצפון לחלוטין כמו Ephal Duath, בסופו של דבר בים הבלאגן של המטאל הנסיוני ופורץ הדרך, Ma'anish לא אקספרמנאליים לשם האקספרמנט. הם נותנים מטאל טוב, מאתגר, שמכריח אותך להריץ אחורה קטעים אחר קטעים מסוימים שוב ושוב כדי לקלוט שכן, באמת היה פה פסנתר כנף ברקע לאיזה רגע קל, או כן, באמת מישהו הצליח לנגן את הריף הזה שהתחיל ממש לאט והפך לממש מהר עם הזמן. וכן – הכל קורה ביחד, והכל מרגיש כמו סטלה אחת מטורפת.

איפה החסרונות? איפה שכל מטאל ניסיוני ופורץ דרך הולך לאיבוד. כמו Atheist אשר קיבלו עגבניות לפרצוף, או The Dillinger Escape Plan שקיבלו מכות ממטאליסטים קשוחים מדי, דרכם של נביאי אמת אף פעם לא באמת קלה. וזה באמת לא לכל אחד. מי שמעדיף לשמוע Accept בפנאן שלו, שיתרחק מ-Ma'anish כמו מעונש. אבל מי שרוצה לראות איך כל חומות ההגנה שלו מתמוטטים מפני מוסיקת מטאל חדשה, שיבוא וייתן ל-Under The Fig Tree סיבוב. בסוף אולי גם בכם יצמח איזה עץ פורץ דרך.