Machine Head – Bloodstone and Diamonds

קודם כל, חייבים להצדיע ל-Machine Head. זו כבר לא המחמאה ההיא שנותנים לסמל הראשון לרגל קבלת הדרגה, זה עוד מעט פרידה מרב-גונדר שמסרב לעזוב את עוצבת המילואים שלו, אבל זו הצדעה. Machine Head תמיד היו פה, גם כשהם נעלמו להם. הם אכלו הרבה חרא, הם ניגנו לאורך תקופה בלתי ניתנת לביטול מוסיקה שאינה מניחה את הדעת והתרחקו לאורך תקופה מסוימת ממעריצי המטאל השרופים שלהם. לקח להם זמן לקנות את מקומם בחזרה, תהליך שהתחיל באלבום הופעה חיה מוצלח במיוחד ב-2001 והמשיך עם אלבום קאמבק מתוך נבכי השחור של ה-Nu-Metal עם Through The Ashes Of Empires ב-2003 אשר קנה להם את מעמדם בסמוך לכוכבי המטאל הנוכחיים – ואז ב-2007 הם הצליחו לעשות את הבלתי יאמן לדעתו של כתב זה, ולהוציא את אלבומם הטוב ביותר כשהוא השישי במספר בדיסקוגרפיה הענפה שלהם, ככה סתם, 15 שנה אל תוך הביזניס, את The Blackening. מאז עברו להן 7 שנים ידידיי. אני זוכר שכתבתי על The Blackening באי אילו ארבעה חודשי איחור כי רציתי ממש להכנס לאלבום הזה, והצלחתי, הוא אחד משלושת האלבומים הכי טובים של העשור ההוא במטאל, בין 2000-2010, הוא פשוט היה אלבומם המושלם של Machine Head, וכזכור לנו משלמות אפשר רק להתדרדר.

השאלה איך עושים את זה, וכמובן עושים את זה בסטייל אם אתה Robb Flynn וחבריו. האלבום Unto The Locust יצא לפני 3 שנים ב-2011 והיה ירידת מדרגה, אבל לא קפיצה אל תוך תהום. יש אפילו כאלה שאוהבים אותו יותר מ-The Blackening כי הוא לקח את הדגשים החזקים של אותו אלבום, שירים ארוכים ואפיים, מלודיות מכשפות ועדיין שמירה של אצבע על הדופק על כל אבל כל בלי יוצא מן הכלל מה שהוא עדכני ורלוונטי בעולם המטאל. מבחינתי התחושה הייתה מעורבת. Unto The Locust היה אלבום טוב. אפילו טוב מאד, גם בסטנדרטים של Machine Head, אבל עם אלבום שביעי באמתחתם זה כבר כמעט והגיוני לראות איפה הוא נמצא, האם הוא בחלק העליון או התחתון של האלבומים שלהם? מבחינתי הוא היה במקום שווה ערך ל-The More Things Change המצוין מ-1997 שגם הוא היה ירידת מדרגה מ-Burn My Eyes האלמותי, אלבום הבכורה שלהם. עכשיו הגענו לסיבוב חדש. ב-2014 שחררה Machine Head את Bloodstone And Diamonds, אלבומם השמיני. מבחינתי, Machine Head תמיד יהיו צעירים בלב ובנפש, גם אם הם ינגנו אלבומים רקובים כמו Supercharger לנצח. משהו בגישה שלהם, בחוצפה ובאמת שלהם פשוט נשמע לי כנה. כן, קצת עקום ממסחרה, קצת מסריח מהטינופת שכיסתה את כל תעשיית המוסיקה והפכה להקות מטאל מעולות כמו Sepultura ו-Fear Factory או חס ושלום Metallica למה שהם היום, אבל עדיין – כנה, מהרחוב, כמו הדבר-הפאקין-אמיתי, או משהו קצת פחות מתלהב. אני רואה צעירים ממני בעשור מתלהבים מ-Machine Head של היום כאילו זה הדבר הכי טוב שקרה להם, ואני רק יכול לקוות שזה מה שבוגרים ממני שגדלו על British Steel ראו איך מעריצי Judas Priest החדשים מגיבים ל-Painkiller. השאלה היא כמובן, כמה האלבום הזה טוב, וכמה הוא טוב לעומת אלבומיה האחרים של MH.

אז שלא יהיה לנו ספקות, זה אלבום טוב. בתכלס, Robb Flynn פשוט יודע לכתוב שירים טובים. הוא שומר כמה ריפים בצד לאורך תקופה של אי-אילו שלוש-ארבע שנים ומוציא אלבום עם ריפים מגניבים, לפעמים טובים יותר או פחות, אבל בכל אחד מהשירים – גם אם הוא באורך של שלוש דקות וחצי או סאגה של 9 דקות, יש איזה מן וו גרירה שתופס אותך אל הטנדר העצבני של MH וגורר אותך איתם. ווו הגרירה הזה הוא הריפים שלהם. אחרי שבעה אלבומים אפשר לומר ש-Dave Mcclain הוא המתופף של MH והוא הרוויח את מקומו בכבוד לאחר שהיה קשה לשכנע אותי שאפשר לרשת את Chris Kontos עוד מימי Burn My Eyes, ובסופו של דבר – אני מרגיש שהכימיה בחלק הגיטרות בין Phil Demmel ל-Flynn כבר לא בדיוק מזכירה נשכחות מ-Vio-Lence. למעשה, אני כבר לא מתבאס שהצמד הזה זנח לנצח שירים כמו World in a world, ובאובדן של להקת Thrash בינוני, חבר'ה, בתכלס, בינוני, קיבלתי אגדת מטאל חיה ונושמת. היחיד שאבד לי בתהליך הוא Adam. הבסיסט מאז ומתמיד של MH עזב/הועזב מההרכב, וזה האלבום הראשון שבעצם נחרט על דפי ההיסטוריה בלעדיו. כל שינוי, לטובה או לרעה, עלול בשל זאת להיגרף לזכותו או לרעתו של Jared MacEachern, האיש שנכנס למגפיו הצבאיות. MacEachen הוא בינתיים "סתם" בסיסט, ממלא את החלל, אולי קצת בקולות רקע, סביר שלא, במה ש-MH צריכים ממנו, ונותן בראש בהופעות. הוא לא שותף לכתיבת Bloodstone & Diamonds לצורכו של עניין – אז אין צורך להאשים אותו בנושא, או לזקוף זאת לזכותו.

למשל, כשהאלבום מתחיל עם רביעיית כלי מיתר זה מאד מרגש וזה צעד שאי אפשר לומר שהוא מפתיע את מעריצי MH הותיקים שיודעים היטב שהלהקה רק חיפשה למצוא לעצמה את הנישה היותר אפית והיותר קלאסית. לא עוד ראפ מטאל וסקראצ'ים על הגיטרה, סטיקרים של DRI וצמות בשיער. MH לא גונבת כבר את התדמית של Anthrax או Biohazard, היא כבר נשענת על משהו משלה, ולפצוח עם כינורות זה הדבר הכי מתבקש שאפשר לבקש ממנה. Now We Die הוא השיר הראשון באלבום (ולו יצא גם וידאו) שנשען על זוג ריפים פשוט בבית ובפזמון, ובריף מעבר שקצת חסר השראה אבל משאיר אותנו נעורים מודעים למתרחש.

האמת? אני חש קצת אכזבה. ציפיתי לפחות לאיזה Imperium או Clenching The Fists Of Descends, ואני מקבל משהו שהוא מאד המנוני, ומאד ממגנט, אבל ממש פלסטיקי בתחושה שלו. הטקסט קצת מאוס, התוכן נמרח והריף לא מספיק נותן בראש. למעשה, עד לבנייה שמתקיימת באמצעו של השיר אני כמעט ואיבדתי עניין. לא השיר החזק באלבום, אולי אפילו ההפך, אבל אין זה צובע את כל האלבום בצבע הזה, נכון?

למזלי Killer & Kings כבר יצא מוקדם יותר לרשת כסנונית סינגל ראשונה, והוא השיר העוקב שלנו. בשלב זה אני כבר רגיל אליו – אבל הוא נבלע אצלי כ"עוד שיר של MH" ולא איזו סיבה למסיבה. יש פה פזמון מגניב, יש בו ריפים טובים, והוא בסופו של דבר מנת Groove Metal מחוממת היטב, גם אם היא לא מוקפצת ישר מהמחבת הרותחת. הבעיה האמיתית מתחילה עם Ghosts Will Haunt My Bones, ופה אני מבין למה דברים לא מסתדרים לי. יש משהו ב-MH החדש שהוא מאד, אבל מ-א-ד מאולץ. הריפים טובים, עבודת הגיטרה המובילה של Demmel נהדרת, Mcclain נותן לי בראש עם כל חבטה והקול של Flynn מרגש כשהוא שר ומחרחר מלחמה כשהוא נובח, אבל ביחד, פשוט ביחד זה לא עובד לי כמו מקודם. אני מסתכל על MacEachen בכעס בזמן שאני שומע את השיר הזה, ואיך Autotune מחורבן הורס לי את הפזמון של Robb Flynn ואני כועס עליו. אני אומר לו "Jared, יא דביל, באחריותך כבסיסט שמחליף את Adam להגיד ל-Flynn שזה נשמע רע! למה לא אמרת לו שזה נשמע רע? הוא לא יודע להבדיל בין טוב לרע, הוא סולן/גיטריסט למען השד!" אבל MacEachen מסתכל עלי עם המבט המחויך שלו, כאילו הוא עכשיו זכה בלוטו, ולא עונה. השיר בינתיים ממשיך להתנגן, הוא נסלח השיר הזה, אפשר לסלוח לו. סלחתי להם על שטויות כמו American High, ובתכלס, זה היה יותר גרוע לא? אז זהו שלא. לפחות ש-MH פשו בראפ מטאל האורבני שלהם שצועק West-side גם בלי שתבקשו מהם, הם לפחות אהבו את מה שהם עשו, ואין סיכוי ש-Flynn וחבורתו יכולים להקשיב לשיר הזה ולהגיד "איזה מזל ששמנו שם Autotune, זה ממש ממלא את החלל!" וזה פשוט גורם לכל השיר לקרוס. היו פה ריפים ממש טובים, מלודיות מעולות, למה הייתם חייבים להרוס?

מפה אפשר רק לטפס למזלנו. Night Of Long Knives הוא שיר כועס, ואת זה Flynn עושה כאילו הוא הרגע סיים להקליט את Old, אז אני מבסוט. מבסוט אבל חושש. אני מגניב עוד מבט ל-MacEachen, שואל אותו "אתם הולכים לחסל את זה עכשיו, אני כבר מבסוט מהשיר ואתם הולכים לתקוע לי בטח איזה חמת חלילים או חליל צד או חילול וחילול קודש מסוג כלשהו, הא? אני מרגיש את זה מגיע." MacEachen לא עונה. הוא ממשיך להסתכל עלי מבסוט. שום דבר גרוע לא מגיע, השיר עובר בשלום כמו מכונת המלחמה שהוא נועד להיות, והכול בסדר. המבט של MacEachen כמעט ומתנצל. כאילו הוא מנסה לרמוז לי "סליחה, היינו בלחץ, הלייבל לחץ, והיינו צריכים לעשות משהו, אני בכלל חדש פה, אל תאשים אותי." ואז המקהלה תופסת אותי בהפתעה.

אני בא לתת לו סטירה ל-MacEachen הזה. אבל בעצם זה בסדר. זה מעניין, זה שונה, זה יכול להתפתח למשהו יפה. יש פה את האפיות של MH רק בצורה מקהלת גריגוריאנית שכזו. אני יכול לחיות עם זה, רק ש-Flynn לא יודע מתי להפסיק ומושך את זה יותר מדי. "זה לא אני, הוא רצה משהו אווירתי, שכולם יכנסו ויבינו שזה הולך להיות כזה… אפי." אומרות עיניו של MacEachen ואני יודע שהוא סתם מחפש תירוצים. השיר עצמו בסדר גמור. We Sail Into The Black, הוא נגיעה כמעט וגותית של MH בעולם מוסיקלי שהם לא נגעו בכלל, וזה מחמיא להם, במיוחד שהם משכילים להפציץ הלאה עם ריפים כבדים ודאבל-בס.

והיצירה הזו היא יצירה ארוכה. מה שהם לקחו מ-The Blackening זה את אורך השירים, אבל לא את המורכבות והתחכום שלהם, וחבל. ניחא, ממשיכים אל Eyes Of The Dead. שם השיר הכי מטומטם שהיה ל-MH מאז תקופת ההירואין שלהם. אני מאשים את MacEachen, הוא מתנצל בעיניו, ואני ממשיכים. יש פה כמה דברים טובים – אבל הם נהרסים בגלל שמישהו מתעקש להחליף את כיוון הגיטרה לדרופ-Z או משהו באמצע. MH אם אני זוכר נכון מנגנים על C, או דרופ-C ופתאום הכיוון הנוכרי הזה של הגיטרה, באמצע השיר נשמע, שוב, מאולץ מדי. כאילו Flynn שמע של-Suicide Silence ו-Whitechapel יש את הקטעים האלה שנקראים Breakdown באמצע השיר והוא צריך להכניס אחד כזה משלו. למה MacEachen לא הזהיר אותו שזה לא עובד ככה? הוא הצעיר בחבורה, שיגלה אחריות!

Beneath The Silt הוא השיר המרגיז באלבום לדעתי. הפעם זה לא MacEachen, זה רק Flynn אשם. אני יודע את זה, כי השיר מנסה לעשות איזה גרוב-בלוזי בסגנון Pantera (שוב, כולל הכיוון הנמוך-יותר-מדי-הזה) רק ליישר עליו שירת Grunge מטופשת כאילו השנה היא 1999 ו-The Burning Red נשמע כמו רעיון טוב. יאללה יאללה, Flynn, סתם תקעת את הרצף עם משהו שבמקרה לחוץ נשמע כמו Drowning Pool ביום יבש בלי חומר. "תתקדם, Flynn" אני אומר לו וחוזר אל MacEachen. הוא ישר מנפנף בידיו עם המבט הזחוח שלו, באומרו "אני הייתי בן כלום כשיצא Dirt של Alice In Chains, נשבע לך שאין לי יד בדבר!" מפה האלבום מתיישר לטובה. יש פה חלקים שאני אוהב וחלקים שאני פחות אוהב, אבל בגדול מדובר בהרבה חומר טוב מלהקה מעולה, גם ביום חלש שלהם. In Come The Flood הוא נחמד, Damage Inside הוא בלדה חביבה ובלתי מזיקה, קצת כמו Darkness Within אבל בלי האורך המייגע.

האמת שנשארו קצת מטעמים בסוף גם אחרי כל הסמטוחות הללו. Game Over הוא שיר שלמרות שהוא בנוי קצת מוזר עם המון ספוטלייט ל-Flynn אני מרגיש שהזרקור מכוון דווקא אל מי שעמד רק לפני שנתיים בעמדה של MacEachen, ויש בשיר הזה המון אנרגיה והמון כעס והמון אכזבה והמון תסכול – כמו לאבד אח בגלל ריב שלא יהיה ברור אם אי פעם יהיה אפשר לאחות. זה שיר כנה, זה שיר אמיתי ואפשר לסובב אותו גם לכיוונים רומנטים או לכיוונים אחרים ועדיין לקלוע לכולם. הוא עשוי מהחומר ששירים גדולים באמת של MH עשויים ממנו כמו Halo ו-Imperium אבל הוא לא ברמה שלהם, הוא פשוט ממש טוב וממש נוגע.

Imagine Cells הוא זריקת הנוסטלגיה שלנו, מדובר ביצירה אינסטרומנטאלית בגדול – שגם עליה יש קריינות, כמו היצירה הקלאסית של Machine Head הלא היא Real Eyes Realize Real Lies מאלבום הבכורה שלהם. הפעם הנושא לא דולק לנו בעורף כמו הפוליטיקה ובטחון הפנים של אמריקה ב-1994, אבל זה עדיין עובד, וזה עדיין נחמד לשמוע ולהחכים קצת. Take Me Through The Fire נמצא פה על תקן המנון סיום שהוא לא יותר מנחמד, אבל אחרי רכבת ההרים של האלבום הזה אני כבר מקבל זאת בשקיקה.

בקצרה, ידידיי, מן הסתם מושבעי MH ימצאו פה יצירת מופת, אבל בואו נדבר לכל מי ש-MH איננה הלהקה האהובה עליו – הוא פשוט ממש מעריך את כל האלבומים הטובים שלהם ולא רוכש להם בוז על השטויות שהם עשו יותר מדי, שזה רוב ציבור המטאליסטים באשר הם. ידידיי – בסופו של דבר, זה לא The Blackening. לצורכו של עניין זה גם לא ברמה של Unto The Locust, ולכן הוא בהכרח לא ברמה של שני הראשונים. הוא גם לא טוב כמו Through The Ashes Of Empires כי מה שממש חסר לו זה שיר מנצח, חד משמעי ומוחץ כמו שהיה לאלבומים הקודמים. אני מניח שינסו למכור לי את Killer & Kings או את Night Of Long Knives בתור הלהיט הבא, אבל אני לא יודע. אני מעיף מבט אחרון ל-MacEachen ואומר לו "אחי, אני יודע שזה לא אתה, אבל אני צריך להאשים מישהו שמרוב אלבומים טובים זה חייב להכנס למקום 5, ומקום 5 מתוך 8 בדיסקוגרפיה של להקה זה לא להיט. אבל זה עדיין סבבה, כן?" כל מה שאני מקבל זה פשוט עוד כינורות. זה כי שמתי את האלבום על Repeat ו-Now We Die מתחיל להתנגן לו שוב. אני אומר לעצמי "טוב, אולי ניתן לזה עוד צ'אנס" וכועס על Flynn וחבורתו שגם באלבומים הפחות טובים שלהם הם עדיין יודעים לעשות את העבודה. אבל אני לא כועס כבר על MacEachen. הוא החדש פה, בתכלס זה לא אשמתו.