Machine Head – Catharsis

מאד אהבתי את Machine Head בשנות התיכון שלי. בחיים לא אשכח את הצפייה שלי ב-DVD שלהם Elegies בו מנהיג הלהקה, Robb Flynn, שטח בפני המעריצים את הקשיים הרבים של הלהקה בעקבות חילופי ההרכב והכישלון המוחץ של האלבום Supercharger. הלהקה כמעט התפרקה, המכירות היו בשפל והמעריצים נטשו את הספינה. Flynn נראה שבור לגמרי בסרט התיעודי על גבי ה-DVD הזה. ואז השתנו שני דברים עיקריים: הגיטריסט Phil Demmel הצטרף להרכב ו-Flynn עשה "סוויץ'" בצורת החשיבה שלו. התוצאה היתה Through the Ashes of Empires – אלבום מצוין וכמעט מופתי שהחזיר את Machine Head לאור הזרקורים ועל הדרך גם חשף אותי להרכב. התרגשתי לגלות את הלהקה בשיא שלהם. התרגשתי לדעת שכנגד כל הציפיות הם ניצלו מצב עגום כדי להשתפר ולהישאר רלוונטיים. כשיצאו The Blackening ו-Unto the Locust הייתי כבר מאוהב קשות בלהקה וכל מה שהיא מייצגת: טקסטים חריפים, גישה ביקורתית ומוזיקה מצוינת (ואפית) שרק משתבחת עם השנים. ולמרות ש-Bloodstone & Diamonds לא היה מדהים, הוא היה בסדר ולא הקטין מההישגים הקודמים של הלהקה.

וכעת, Robb Flynn והכנופיה מזמינים אתכם להאזין לאלבומם החדש Catharsis שבו הם זורקים את כל זה לפח. כבר מהסינגלים ששוחררו מהאלבום היה ברור שזה הולך להיות אלבום רע. זאת היתה רק שאלה של כמה רע זה הולך להיות. התשובה היא רע מאד. האלבום הזה כולל כמה שירים שיגרמו לאוזניים שלכם לרצות לנשור מהראש ולהסתתר במקלט לאוזניים פגועות. אני מסתכל עליך, "Triple Beam". עוד נחזור אליך בהמשך.

הצרות מתחילות כבר עם שיר הפתיחה "Volatile", שיר שהוא לא באמת שיר של Machine Head, ששואל את הדהרה של שירי Slipknot ואת תפקידי השירה האופייניים של Corey Taylor. על פני השטח זה שיר נחמד: בועט, קצבי ועצבני. אבל לחקות את Slipknot בשנת 2018 זה דבר שלא יעשה, בטח לא אם הלהקה החקיינית היא Machine Head שמחקים את Slipknot של 1999 ולא של 2016. שני השירים העוקבים הם הפוגה שמגיעה לנחם אותנו לפני שההתעללות הנפשית תתחיל. גם שיר הנושא ו-"Beyond the Pale" הם אחלה שירים. יש כאן גרוב בשפע, קטעי תיפוף טובים באדיבות Dave McClain וכמה אינטראקציות גיטרה חביבות בין Flynn ל-Demmel. גם תפקידי השירה שנעים בין צרחות מזרות אימה לשירה נקייה הם בסך הכל בסדר. השירים האלה יכולים לעבור בתור שאריות מ-Through the Ashes of Empires בקלות.

ואז מגיע "California Bleeding" שלוקח אותנו לטריטוריית Papa Roach. למרות הוק נחמד לא מדובר בשיר טוב. אבל זה עדיין לא השלב הממש גרוע של האלבום, אלא רק ספתח למגנום אופוס "Triple Beam" שבו Flynn והחבר'ה עושים מחווה ל-Limp Bizkit ומחזירים אותנו לתחילת שנות האלפיים כש-Supercharger יצא לאור על אפם וחמתם של חובבי מוזיקה בכל העולם. אבל רגע, אנחנו נסחפים. בואו נבין מה זה Triple Beam. מדובר במכשיר שנועד לשקול חומרים כימיים שונים. משתמשים בו בעיקר בשיעורי כימיה בבתי ספר… או ברחובות כדי לשקול סמים. ניחשתם נכון, Flynn כתב שיר ראפ-מטאל על סוחר סמים והמפגשים שלו עם אנשים ש"אוכלים דקירות". כמו ש-Flynn עצמו אומר: אין מוסר השכל לסיפור הזה, קראו בין השורות, כי זה מה שקורה כשמאזנים את החיים על triple beam. הכניסו כמות מוגזמת של סימני קריאה כאן, והרבה קללות. ניסיתי לקרוא בין השורות וזה מה שגיליתי: בן אדם עמיד שחווה את משבר גיל העמידה עולה שיכור על הבר ומחליט לעשות סשן ראפ בפריסטייל על החיים ברחוב. בזמן הזה האנשים מתקפלים מהבר במבט תמוה. כולם מתקפלים בזמן שהלהקה ממשיכה לנגן עם אפס מודעות עצמית, ולמרות שהברמן מנופף בידיו בייאוש וזועק השמימה. דמיינו לעצמכם שאבא שלכם עושה דבר כזה. מדובר בערך באותה רמת מבוכה, בעיקר בהתחשב בעובדה ש-Flynn הגיע לגיל של האבות למטאליסטים הצעירים של היום.

וככה האלבום הזה נמשך. על כל שיר סביר כמו "Kaleidoscope" יש שיר הזוי כמו "Bastards" שהוא מעין פיוז'ן בין פאנק רוק סטייל The Offspring עם שירת פאבים אירית. זה לא עובד בביצוע של Machine Head, ואפילו השירים הסבירים נשמעים כמו B Sides שנחתכו מהאלבומים היותר מוצלחים שלהם.

וככה האלבום ממשיך. שירים נטולי השראה כמו "Screaming at the Sun" שפשוט מסמנים מאפיינים לפי צ'ק-ליסט: שבירות, חומות דיסטורשן שמנסרות ללא הרף או קצב, הפסקות לטובת קטעי שירה חולמניים סטייל Deftones וכמה ריפים גרוביים לקראת הסיום. שום דבר כאן לא נשמע מקורי וכל חבר בהרכב נותן את ההופעה הכי חלשה שלו מאז שהצטרף ללהקה. הדבר בולט בעיקר אצל Demmel, גיטריסט משכמו ומעלה שמתפלש בבוץ לאורך רוב האלבום. העונש האמיתי באלבום הזה הוא העובדה שמדובר בפינוק עצמי שנפרש על פני 15 שירים ונמשך שעה ורבע. ההפסקות היחידות שמחזירות אותנו לרמה סבירה הם "Behind the Mask" שמתפקד כבלדה של האלבום ו-"Heavy Lies the Crown" שמגרד את התקופה בה Machine Head היו מגניבים. לפחות Crown מצליח לשחזר חלקית את השירים הארוכים והאפיים של הלהקה שכולנו אהבו בתקופת The Blackening, אבל גם הוא צל חיוור של אותן יצירות. שירים כמו "Razorblade Smile" מדגישים כמה האלבום הזה נטול זהות. מדובר בשיר שמרגיש כמו מחווה ל-Motörhead והוא מגיע לקראת סיומו של אלבום עמוס במחוות ללהקות אחרות.

Catharsis הוא תאונת דרכים ראוותנית. חוויית ההאזנה לאלבום שקולה לצפייה בפרק חלש של Jackass. יש דבר אחד גרוע יותר מפעלול מסוכן: פעלול מסוכן שמצליח להיות גרוע תוך כדי. הקתרזיס היחיד שקשור לאלבום הזה הוא הרגע שבו 75 דקות הייסורים האלה נגמרות, ואני יכול להאזין שוב ל-The Blackening או Unto the Locust כדי לשטוף את הטעם המר ואת הצחנה שנודפת מהנפיחה הזאת. כולי תקווה שבאלבום הבא נמצא את Flynn והחבורה בתהליך של החלמה מוזיקלית.