Machine Head – Of kingdom and crown

בואו נשים דברים על השולחן. להקה שקיימת 31 שנה תעבור באופן טבעי עליות ומורדות. במקרה הטוב רק בתוך הלהקה עצמה, במקרה הרע זה יקרה מהבחינה המוזיקלית. הדיסקוגרפיה של מאשין הד היא לחלוטין רכבת הרים שנעה בקיצוניות בין טוב לרע, בין "הולי שיט זה מעולה" לבין "מה זה החרא הזה ואיפה הקרואסונים שהבטיחו לי?!".

עכשיו, אני לא יודע מה איתכם, אבל לטעמי שני האלבומים האחרונים של מאשין הד היו גרועים. ממש גרועים. גרועים ברמה שאני ממש לא רוצה לשמוע אותם שוב. מאז שהם יצאו הלהקה גם איבדה את פיל דמל הגיטריסט ודייב מקליין המתופף, שני חברה להקה שהם מוזיקאים מצויינים, נגנים מצויינים וחלק לא קטן בכלל מהזהות המוזיקלית של הלהקה לדעתי. הראש שמאחורי הלהקה, רוב פלין (או לורנס קרדין, בשמו האמיתי, ואם בא לכם לעצבן אותו) הביא נגנים אחרים והמשיך את הלהקה. בהופעות ניכר שזה עובד, אבל איך זה בחומרים חדשים?

האלבום נפתח עם לחן מינימליסטי ורוב פלין שחצי מזמם-חצי שר – משהו די אווירתי שברור שנועד להכין את המאזין להתפרצות רועשת וזה רק עניין של זמן. הקטע השקט הזה הולך ומתגבר מעט בשירה, וקורע אותי מצחוק בשלב שבו פלין מסלסל את המילה Equilibrium כאילו הוא מינימום אבי ביטר, אבל היי, מסתבר שגם אמריקאים יכולים. עכשיו בכנות? יכלתי לקחת את כל הקטע השקט הזה ולעשות ממנו בלדה נפרדת בתוך האלבום ולא לפתוח איתו שיר בצורה שנמרחת על פני יותר מ-3 דקות (מתוך יותר מ-10 דקות שיר) כאילו אנחנו עושים פה דום מטאל…

אבל היי, אחרי 3 דקות סופסוף מאשין הד מגיעים עם הריפים והצעקות שאנחנו רגילים, ריף האדבאנג לפרצוף שמאוד נשמע כאילו שמענו אותו ממאשין הד 100 אלף פעם, אבל זה מעולה בכל פעם. השיר בועט, הפזמון איטי יותר וסוחף, עבודת התופים מדוקדקת, הריפים מוכרים ואחרי 3 דקות שבאמת יכלו גם לא להיות שם אנחנו מקבלים שיר פתיחת אלבום לא פחות ממעולה שבונה הרבה תקווה להמשך האלבום.

האלבום ממשיך עם Choke on the ashes of your hate שיצא כסינגל, מהיר ועצבני בטירוף, אולי השיר הכי מהיר ששמעתי מהלהקה הזאת, כאילו הלהקה לקחה את כל מה שהיא יודעת לעשות, מתחה את גבול היכולת ועשתה הכל רק מהר יותר. בהחלט מבורך לדעתי. השיר גם זוכה לסי-פארט מלא בצפצופים המוכרים מהגיטרות וקצב האדבאנג איטי שנותן לכל השיר תנועה כיפית עם המשך של סולו מהיר ובשלב הזה אפשר להגיד שבהחלט מאשין הד חזרו כאילו הם מעולם לא הלכו.

בהמשך מושלם לשיר הקודם, נכנס Become the firestorm שגם הוא מהיר ועצבני, עד שבא ג'ארד הבסיסט ששר בקלין בפזמונים ומזכיר לי שחוץ מרוב פלין, אף אחד בלהקה הזאת לא באמת ידע אי פעם לשיר כמו שצריך וחבל, כי זה יוצא לא טוב בכלל ומוריד הרבה מהשיר ובאמת, השיר פשוט מצוין עם ברייקדאון באמצע איטי, כבד ורווי צעקות של פלין. אחריו מגיע קטע ליד הרמוני רגוע שגם הוא יוצר תנועה בתוך השיר, בעיקר כי מיד אחריו מגיע סולו מהיר ועוד פזמון קצת מבאס.

עכשיו בואו נעצור ונגיד משהו. יש בשיר הזה את Overdose, Assimilate ו- Terminus שהם שלושה קטעי מעבר. עזבו שזה משהו שמאשין הד לא ממש נוהגים לעשות, אבל כמוזיקאי וכמי שסוקר אלבומים אני מאוד מנסה להיכנס לראש המוזיקלי מאחורי דברים כאלה ואני מודה שבמקרה הטוב אני מנחש שיש כאן ניסיון ליצור איזשהי אווירה בתוך האלבום כדי שלא יהיה
צריכים את הקטעים האלה.

ואז מגיע My hands are empty שגם יצא כסינגל. השיר נפתח בהמהום בכמה שכבות של קול, עם תופים רחוקים וקצת צבאיים בוייב שלהם, כל הקטע נבנה לאט ומתגבר, גיטרה שמפציעה שם והופ, מגיעים לחלק הרועש שהפעם לא מהיר ועצבני אלא סתם כועס (אני באמת מעריך את היכולת של רוב להמשיך לכעוס על העולם בגילו המופלג. אני עוד לא בן 36 ואין לי כוח לחיים האלה). הפזמונים חוזרים לאותו המהום מההתחלה, השיר נע בין הכעס לבין החצי עצב חצי עייפות אבל לגמרי בקטע טוב.

האלבום ממשיך עם Unhallowed שזוכה לשם שינוי להיות שיר שדי נשלט על ידי שירה נקייה ובאופן כללי יוצא אחד השירים היותר רגועים באלבום ואני חושב שזה טוב אחרי כל הרעש הזה להביא שיר קצת יותר רגוע, ועוד במיקום הזה באלבום. אבל אל תטעו, גם הצעקות שם, הריפים הכבדים ומלאי התסכול של רוב.

אחרי Kill thy enemies האיטי, הכבד והלא רע בכלל מגיע No gods, No masters שנפתח בגיטרה נקייה, שלצערי לא מספיקה להתפתח וישר רוב נכנס, שר קצת והשיר עובר למחוזות הרעש, אבל היי, לפחות את זה הוא עושה טוב ואחרי התחלה מעט מבלבלת השיר מחזיר את האלבום לאלימות עם פזמון חצי הימנוני שכזה, אבל גם הוא מסתיים מהר וחוזר לבית וכל השיר, על אף שהוא טוב, יוצר אצלי תחושת החמצה, כאילו כל דבר טוב בו נגדע קצת מהר מדי, ואני תוהה למה. מה הלחץ? כל דבר בשיר הזה טוב בעיניי אך לא זוכה לסבלנות שלה הוא ראוי.

הלאה. מגיעים ל-Bloodshot שנשמע כאילו נלקח הישר משנות ה-90, מימים יותר צעירים ותמימים של הלהקה ואני לחלוטין בעד. אחריו מגיע Rotten שממשיך עם אותו וייב כועס ופשוט, ובכנות מרגיש לי שלא היה חסר לאף אחד אם מאשין הד היו מוותרים על אחד השירים האלה, ובאופן כללי האלבום הזה סובל מעודף של מקומות שאפשר והיה רצוי לחתוך בהם ולזקק אותו קצת יותר לדעתי, אבל היי, אין בו באמת דברים רעים (חוץ מהשירה של ג'ארד).

לקראת סיום מגיע השיר היותר מלודי באלבום, Arrows in words from the sky שבעיניי הוא גם הכי טוב באלבום. תנועה בין נקי לדיסטורשן, בין סבלני למכסח, בין שירה רגועה או עצובה לבין כעס. שכבות השירה עושות עבודה פשוט מצוינת והכל יושב על ליווי תופים עם כל כך הרבה רגש וטאץ' מדויק!

גרסת הבונוס של האלבום מגיעה עם עוד 2 ביצועים – Exteroception האינסטורמנטלי המצוין שממש חבל שאין עליו שירה כי הוא מעולה לחלוטין, יחד עם גרסה אקוסטית ל- Arrows in words from the sky שיוצאת לא רעה בכלל.

לסיכום, אם אף אחד לא היה מגלה לי שדמל ומקליין עזבו את הלהקה לרגע לא הייתי חושב על זה אפילו. האלבום מצליח לגלם היטב את המוזיקה שהיא כבר ה-DNA של מאשין הד ומוכיח שהשלם גדול מסך חלקיו. אחרי שני אלבומי נפל מאשין הד מתחילים לחזור אחורה לימים יותר יפים בהיסטוריה ובדיסקוגרפיה של הלהקה, והגיע הזמן, לרווחת כלל המעריצים שלה. רק בחייאת אדון פלין היקר, תפנים – Less is more.