Magen – Thoughts in Greyscale EP
- Hinder
- Smother Me Gently
- A Shape in the Wood
ההיכרות הראשונה שלי עם Magen היתה בהופעת ההשקה של Stormy Atmosphere לאלבומם השני, ואז עוד לא ידעתי שזו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה. מה שכן ידעתי הוא שעל הבמה ניצבה לה להקה מעניינת ששואבת מאינספור מקורות מוזיקליים שונים, עם כמות חומר שלא תבייש להקה באלבום השלישי שלה, נגנים שיודעים דבר או שניים וזמרת שהיפנטה אותי בנוכחות שלה. כמובן שהמשכתי לעקוב אחריהם לאחר מכן ואף לדבר ברמה האישית עם חברי התופעה הזו הנקראת Magen (אחת ולתמיד: מבוטא כ"מייגן". לא "מגן") על מנת לתהות על קנקנם מעט יותר.
אז למרות שהם לא באמת פרופר "מטאל", הם בהחלט יכולים להכנס לז'אנר: אולי אין כאן גראולים, צרחות אימים, גיטרות מנסרות וניטים משפריצים, אבל כן יש כאן שבירות וסולמות מעניינים שעשויים להתאים לפרוגרסיב מטאל או אלמנטים שנכנסים למשבצת המטאל האלטרנטיבי. אמנם כזה שמתובל בהרבה גראנג', רוק, ג'אז, פולק ואינדי אבל מצד שני, לא חסרות להקות מטאל בדיוק כאלה ובמיוחד בטרנדים של השנים האחרונות שבהן נהיה מקובל ורצוי לערבב הכל מהכל (אפילו תמצאו שם סולו של יוקאללי בס, איפשהוא). קצת מוזר לי שהלהקה בחרה להוציא EP ולא אלבום מלא שכן מבחינת כמות חומרים בהחלט לא חסר להם, אך כנראה ההחלטה נעשתה במטרה לתת טעימה לקהל הפוטנציאלי ואולי לפרוץ את גבולות הארץ בדרך, בתקווה לעשות באזז עולמי ולפתח קשרים טובים עם אנשי מפתח ולייבלים שישרתו אותם לטובה לכשיוציאו אלבום באורך מלא. זה גם מסביר את העובדה שהאלבום מופץ עצמאית ב- Bandcamp בפורמט "שלם כמה שתרצה", החל מאפס שקלים חדשים ומעלה, פורמט שהדעות חלוקות לגביו אך אכן עשוי לעבוד במקרים מסויימים ובמיוחד אם הלהקה אכן "שווה שמיעה" בעיני המאזינים הפוטנציאליים (והיא אכן כזו בעיניי) שיכולים להרתם לקידומה האינטרנטי.
הדבר הראשון שקפץ לי לאוזן ב "“Thoughts in Greyscale זה התחכום שבו. החל מציור הזבוב בעל ראש כדור המראות, סמל שכבר הפך למזוהה עם הלהקה, הטייטל הנפלא, אבל בעיקר – הטוויסטים, וטוויסטים הם ממש הלחם והחמאה שלי, ואני לא מדברת על להיות "מתחכם בכוח" או על סתם לזרוק כמה אקורדים ולשבור אותם במקומות רנדומליים ולקרוא לזה "פרוגרסיב עילאי ומתנשא". למען האמת, אין יותר רחוק מהתיאור הנ"ל בשביל להעביר את התחושה שה- EP הזה משרה עליך. זה יותר כמו צל שמעיב על יום שטוף שמש, או חוסר סימטריה קלה בתוך צורה מושלמת. טוויסט עדין כזה, שלא משתלט על החוויה כמו שהיא אמורה להיות, רק רומז לך שהנה, יש כאן עוד משהו מעבר לגלוי. השיר הפותח "Greyscale" ממחיש את הנקודה: הוא מצחין מגראנג' ופאנק של ניינטיז, והקול הילדותי משהו של אתל פייגמן המופלאה מושך אותך פנימה ממש מההתחלה. היכולת שלה לתת חמישים צבעים שונים במקביל בתוך בית אחד של שיר מדהימה בעיניי ואם מעקמים לי את היד מאחורי הגב אני אגיד שהקול שלה מזכיר לי שילוב של הסולנית של Otep יחד עם החוסר סטנדרטיות של Bjork והאלטרנטיביות של לי טריפון מ- Eatliz – אבל זה לא באמת דומה לשום זמרת אחרת ששמעתי. פעם היא צורחת עליך בטירוף מושלם שמערער אותך, פעם היא לוחשת בצורה מצמררת ממש, ואז היא "פשוט שרה" ומשכיחה ממך את כל הצרות. דווקא השילוב הזה של הקול הנעים יחד עם כל הדרמה ההזויה שמתחוללת שם, כאן טמונה הגדולה האמיתית של האלבום, כי גם כשהיא צועקת אין שם דיסטורשן או אגרסיביות "מטאלית", היא לא עושה את מה שמקובל בז'אנר וזה בדיוק מה שהופך את הכל להרבה יותר מלחיץ משום שזו "טריטורייה לא מוכרת" שאתה לא ממש בטוח איך אתה אמור לאכול.
האווירה המלנכולית ב- "Hinder" אמנם מלחיצה הרבה פחות אך עדיין זה רחוק מלהיות רגוע. השירה מרחפת מעל דיסטורשנים שמזכירים לי בסאונד ובאופי משהו באיזור המטאלקור דווקא, והניגוד שבין המלודיה העשירה של השירה והקולות השניים לבין הנגינה המהודקת הזו מהווה בדיוק את הטוויסט שדיברתי עליו. מוזיקלית, יש כאן פנינים קטנות שמעשירות את כל החוויה: אם זה מארש תופים בכיכובו של טומי טננבאום שמכניס את כל הכלים לקטע מסויים או דאבלים שמקרקעים את השיר, תפקידי בס שמקשטים בזמן ששאר הכלים נשארים על אקורד פתוח, סולו גיטרה קטן ברוח של מרד נעורים… תחושת הריחוף נשמרת גם ב- "Smother Me Gently" למרות שהוא קצבי ומתוח הרבה יותר ולגמרי "הדבאנג מאטריאל" ברובו, עם פריטות לא רגועות, אקורדים מתוחים ולא סטנדרטיים, סי פארט מלוכלך שמציג רוק מתוחכם ותפקידי גיטרה מעניינים מתחת להכל, שגם מפציעים לסולואים פה ושם. מהמילים עולה תחושה אפוקליפטית של אבדון ומעניין לקרוא אותן יחד עם השירה ולראות איך הן מבוטאות בפועל. מבחינת הגיטרות, יש כאן לא מעט שכבות והן אוהבות לצווח אך הייתי רוצה לשמוע אפילו יותר בריחה מהמוכר: גל שניידר ונאור זקהיים בבירור יודעים מה הם עושים, וזו בדיוק הסיבה שהייתי רוצה לשמוע יותר תעוזה מהם, אם זה בסולואים או ברית'ם שברובו נשען על קלאסיקות רוק (כך נדמה).
אם לא הייתי מכירה אותו מההופעה, שום דבר כנראה לא היה מכין אותי ל- "A Shape in the Wood" שנשמע כאילו נלקח ממועדון ג'אז בשנות ה-20 גם בסאונד שלו, גם בצבע השירה המפתה והמשתעשע, גם במשחקי ההיי-האט על התופים ובכלל בחטיבת הקצב שעושה עבודה מצויינת לאורך כל ה- EP. התחושה רק הולכת ומתגברת כשארי דורות הבסיסט לא מפחד לתפוס את הפרונט, והמילים, שאני מקבלת מהן תחושה מאוד אפלה מתחת לפני השטח, רק בולטות אף יותר על רקע תחושת הפאן הגרובי שהשיר הזה מעביר.
מתחילת ה- EP עד לסופו תחושת אינספור צבעים משתלטת והטייטל של האלבום פתאום צורם במחשבה כטוויסט נוסף: הדבר האחרון שאפשר לומר על היצירה הנפלאה הזו היא שהיא בגווני אפור. זה שילוב של גיטרות גראנג', חטיבת קצב שנעה כל הדרך בין מטאלקור לג'אז, ויותר מכל אני אוהבת את השירה מכיוון שהיא באמת ייחודית בעיניי ומלאה בכוונה וברגש ובמשחק. Magen הצליחו כבר בהוצאה הראשונה שלהם להביא משהו עם חתימה ייחודית להם, עם הרבה אופי ואפס פחד. הם לא מהססים להפגין טירוף או ללכת עד לקצה בשביל להעביר נקודה מסויימת, משהו שאני לא יכולה להגיד על רוב הלהקות ששמעתי, וזה בעיני חשוב הרבה יותר מאשר הנסיון לקטלג אותם לז'אנר ספציפי שכן כל נסיון כזה רק יעשה עוול לעבודת הטלאים שמציג "Thoughts in Greyscale". הטוויסט, הקושי לשים על זה את האצבע – שם בדיוק טמון הכוח שלו. ואם להוסיף על כל זה, יש כאן מילים ברמה גבוהה עם הרבה עומק ומשמעות (שאפו גדול לגל שניידר האחראי להן), בדיוק סגירת הפינה שהייתי צריכה כדי להתאהב ב- Magen בכל הכוח.