Magor – Drawn To The Dark

בין אם חווינו זאת בזמן אמת או שניזונו רק מאגדות אורבניות, קשה לחלוק על כך שבסוף שנות התשעים החלה תקופה נהדרת לחובבי הבלאק בישראל – הדבר הכי חם בשוק. מה שהתחיל בדיבור על הופעה של Marduk והמשיך בהופעה שמעולם לא הייתה של Cradle of Filth, התקדם להופעה של Dark Funeral בבארבי בשלהי 2004 (שמתועדת כולה ב-YouTube) הסתיים באקורד צורם, עם שתי הופעות של Dissection שבוטלו. אי שם באמצע, בקיץ 2002, התבשל לו במרתפים החשוכים של רעננה תבשיל ישראלי די דומה, שחור ומרושע, בשם Magor. בשנים הראשונות עמלו החברים אביב הדרי (שירה וגיטרות) ורוקו (רועי כהן, תופים) על גיבוש הרכב קבוע, כשב-2009 חזרו לכבוש את במות הארץ ועם הזמן חלקו אותן עם ענקיות הז'אנר מהעולם – Rotting Christ, Septicflesh ו-Moonsorrow. ממש לאחרונה, בליין-אפ הנוכחי הכולל את צח זכאי (גיטרות), רועי אנטמן (בס) וליאור גולדברג (קלידים), עלתה Magor מדרגה והעמידה את עצמה במבחן הגדול ביותר שלה עד כה – אלבום הבכורה Drawn to the Dark.

לא יהיה נכון לומר שהשירים באלבום לא דומים לשום דבר שהכרתם. מצד שני, Magor פשוט באה להוכיח לכם שגם בלאק מטאל, הז'אנר שאפשר ליפול בו לחזרתיות בקלות משוועת, אפשר לעשות אחרת. הגרוב וקמצוץ של חוסר ליטוש ב-“Abject Humiliation” שפותח את האלבום יוצרים תערובת שדומה לכל מיני להקות בלאק גדולות ולא נשמעת כמו אף אחת מהן בכלל. בתור התחלה, בפתיח לאלבום החבר'ה רוצים למשוך אותנו פנימה עם ניחוח מוכר. זו כנראה הסיבה שאביב וצח פורטים להם לא פחות מהר מ-Jon ז"ל, המנהיג הידוע לשמצה של Dissection ומתבלים את העבודה שלהם גם בסולואים שמקפיצים את כל העסק בשלוש רמות למעלה. הריף האגרסיבי והמיואש של "אבלים מעבר לשחר" שבא לאחר מכן, מכבד את מורשתו של Jon וגורם לי להיזכר בקלאסיקות שלו כדוגמת “In the Cold Winds of Nowhere” – באמת שברמה הזו. השימוש בעברית מסתדר מצויין עם המוזיקה ובהחלט מרענן, כשמעניין לחשוב איך היה נשמע אלבום שלם בעברית.

הטוויסט הכי מהותי של Magor הוא הקלידים. ליאור מתרחק מגישת הסימפוזיון וההצגות של Dimmu Borgir ומאמץ גישה ששומרת על הקדרות ועדיין נותרת הרבה יותר בריאה, חכמה ומורכבת. בין המשחקים ב-“By Midnight” שקורצים אפילו ל-Finntroll לעומס של "מגור" הקלידים נשמעים ברקע, מובילים באופן מושכל במקום בהתפרעות חסרת רסן. גם אם יש מישהו, איפשהו שיטען שהוא מאס בבלאק עם קלידים ו-Magor לא שווים את הזמן שלו, היכולת של ליאור לעבור מפתיח שקט להובלה של שיר לצד ריף מכסח ולהיות שחקן מרכזי – יניחו את דעתו. האקסטרה-טכניקה שהוא מיישם, ב-“Essence to the Oblivion” למשל, הופכות את הקלידים לשחקן קריטי ובעל משמעות במשחק הזה שנקרא Drawn to the Dark. כששומעים את סולו הגיטרה האימתני מיד אחריו, מבינים שיש שיתוף פעולה של נגנים ברמה הכי טובה שיש.

ועדיין, יש דבר אחד שמציק לי. החספוס שומר על הקסם שלו לזמן מוגבל בלבד, ובאלבום לא קצר שכזה שגם השירים בו די ארוכים כשלעצמם, מתחילים לשים לב לדקויות בשלב כלשהו. כשהגיטרות יוצאות משליטה הקשיים בסאונד נערמים, וכך הסולו המשוגע של “Mania Depressia” שחולקים צח ואביב, הולך לו לאיבוד.

הנישה ש-Magor מאמצת לעצמה מתאפיינת במטאל אגרסיבי ששומר על גיוון ודווקא בשירים האינטנסיביים שקורצים ל-Emperor, כדוגמת “Misanthropic Divine Supervision”, הכל מתחיל להתחרבש במובן מסוים ושכבות הסאונד מתערבבות. שרדינג במידה טיפה גבוהה מדי מוציא הכל מאיזון ולמרות שהיכולת פיקס, הביצוע בפועל לוקה בחסר. לעתים, שינויי הלחן והקצב שמוציאים מרוקו עבודת תיפוף מופרעת עוברים בכמה רמות את ההפקה והגימור כך שהצליל של כל מכה יוצא קצת מכני. כשכל זה קורה השירה של אביב נדחקת מטה במיקס וקשה ליהנות מההגשה שלו ושימו לב – דיקציה לא חסרה לו בכלל.

נכון, גם אחרי שנים רבות של עבודה, יכול להיות שכדאי היה ל-Magor לתת ל-Drawn of the Dark להתבשל עוד קצת באולפן. בכל זאת, אי אפשר לומר שחריקה או שתיים באמת מורידות מהחוויה של האזנה לשירים שהלהקה כתבה, למעשה, ב-12 השנים האחרונות. האלבום הזה סוף סוף נחת וכשהתחלתי לשמוע אותו חשבתי שאני יודע למה אני נכנס – כשסיימתי, גיליתי שהיה בו את כל זה ועוד קצת. אביב, ליאור, רועי, צח ורוקו הביאו לנו אלבום בכורה באמת משובח עם שירים מגוונים, שממצים מהבלאק המלודי כל טיפת מיץ שיש בו וחוקרים כל פינה אפלה שאולי לא ידעתם שקיימת בז'אנר. אז עד הפעם הבאה, עד האלבום שיהיה מורכב כולו משירי הרכב החברים הנוכחי של Magor, אנחנו נשארים עם אחלה פסקול קודר ליום סגריר. Horns up!