Mastodon – Once More 'Round The Sun

מסטודון הלכו וקנו את עולמי מאלבום לאלבום במשך העשור האחרון ואת עולמם של עוד רבים וטובים. מאז אלבום הבכורה שלהם אי שם בתחילת שנות ה-2000' הלהקה הלכה וגדלה למימדי ענק ובצדק. הם מזמן לא עוד להקת Sludge-Stoner שחתומה בלייבלים בינוניים, הם הולכים וגדלים ומשתפרים מאלבום לאלבום ואחרי יצירת המופת Crack The Skye הם הלכו ותפסו מעמד מיתי של ממש. אפשר לומר אפילו שהם הגיעו לשלב שבו אפשר לשבת ולנוח על זרי הדפנה ואפילו רחמנא לצלן להתחיל למחזר את עצמם כפי שהמון להקות שאני ואתם אוהבים עושות כבר המון שנים. אבל Mastodon מאז ומעולם לא היו להקה שהלכה בתלם כלשהו אלא הקפידו לשמור על האמת של עצמם. כל אלבום שלהם הלך לפי רעיון מסוים, לעתים קונספט של ממש ולעתים קו מוזיקלי שנקבע מראש ועמד כיצירה בפני עצמה.

אם החומרים הראשונים היו יותר מחוספסים ובהם הלהקה עוד חיפשה את עצמה בין ריפים גאוניים, תיפוף מהיר ומפלצתי ורכבת הרים מוזיקלית, הרי שבאלבום המופת Leviathan הם מצאו את עצמם ואת הצליל הכל כך יחודי להם, זה שקיבע אותם בתודעה של רוב מעריצי המטאל בעולם. האלבום השלישי הציג אותם ממשיכים לנסות ולחפש את עצמם בין המקומות המלודיים וההמנוניים לבין המחוזות היותר אקספרימנטלים. שירים כדוגמת Sleeping Giant ישבו באותו אלבום ביחד עם Bladecatcher והיצירתיות חגגה. באלבום המופת Crack The Skye היה נדמה שהנה הלהקה מצאה את עצמה שוב מחדש ולקחה את הדברים לכיוון קצת יותר רציני ובוגר שזנח את המקומות הקיצוניים לטובת אלבום מגובש יותר. אבל גם כשנראה שהנה הם מצאו את הנוסחה המנצחת עבורם, הם שוב עשו אלבום שנשמע שונה עם The Hunter, אלבום טיפה יותר מפוזר אבל גם כזה שמכיל לא מעט רגעים מרגשים ולא מעט שירים מצוינים.

בשמיעה הראשונה של האלבום החדש אני לא יכול להגיד שלא התבאסתי. הרושם הראשוני שקיבלתי מהאלבום הוא ש Mastodon ניסו להפוך לענקיים אף יותר וליצור אלבום עוד יותר קליט וידידותי למאזין. בתחילה זה נשמע פחות כועס ומלוכלך, רחוק שנות אור משורשי המטאל והרגעים היותר מלוכלכים וגם הגיוון שהיה מנת חלקם בעבר היה קצת חסר, השירים נשמעו לי די דומה וקצת הרגשתי שמשהו התפספס. לקח לי לא מעט זמן אבל ישבתי להאזנה של האלבום בפטפון בסלון ובשמיעה השנייה הכל הסתדר לי והאלבום הזה התגלה לי במלוא הגאוניות שבו.

המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת ל Mastodon היא שגם באלבום השישי הם מצליחים להמציא את עצמם מחדש, למצוא את עצמם במקומות מוזיקלים מופלאים שגם אם נגעו בהם בעבר ואין בהם הרבה חדש תחת השמש (קצת כמו שם האלבום) הם עדיין עושים את מה שהם עושים בצורה שהיא לא פחות ממבריקה. החוכמה הגדולה באלבום החדש היא בהגשה ופה הם שיחקו אותה בענק. ההרגשה שלי היא שהייתה פה החלטה מודעת לא לנסות ולהוכיח שום דבר, לא אלבום כבד יותר, לא קליל יותר, לא לחפש ליצור שוב יצירה שלמה כמו Crack The Skye המופתי אלא פשוט להכנס לאולפן, לנגן הכי טוב שהם יכולים ולהיות עצמם בצורה הכי מיטבית שיש עם כמה שפחות מודעות עצמית מיותרת.

Tread Lightly שפותח את האלבום מצליח להיות רצועת פתיחה מוצלחת ולסחוף אותך פנימה בשיר שהוא המנון קליל אבל סוחף מאוד. The Motherload כשמו הוא, הוא מפלצת של ריפים, שירה יפהפיה ושיר ענקי עם פזמון מדבק. הוא נפתח בתיפוף מרשים של Dailor שלא שכח לרגע איך להרביץ לסט ומפליא גם בשירה מלודית יפהפיה שמגובה בשירה בפזמונים של הבסיסט Troy Sanders . הדואט בין השניים מתגלה מוקדם מאוד באלבום כאחד הדברים היותר יפים באלבום החדש, הקולות שלהם משתלבים נהדר ומוסיפים מלודיה לכל השירים שבהם הם מזמרים להם יחדיו.

כש Dailor מזמר בפזמון את השורות This time, this time Things'll work out just fine אתה לא בטוח אם הוא משכנע את עצמו או אותנו, אבל נסיון ההתמודדות שלו עם מה שעובר עליו ועלינו ביחד עם המוזיקה החיובית משאיר אצלי לפחות המון אופטימיות לקראת המשך הדרך.

High Road שיצא גם כסינגל הראשון מהאלבום הוא שיר שאין מילה אחרת לתאר אותו פרט למושלם. פה ניתן לשמוע בפירוש את הרמה הגבוהה של המוזיקלית שהלהקה הגיעה אליה ואחד הרגעים היותר יפים שלהם אי פעם. שילוב מדהים בין מילים למוזיקה לבניה הדרגתית ומופלאה של שיר. הוא נפתח בטון די עגום, כשהצעקות הצפרדעתיות של Brent Hinds מכינות את הקרקע לקראת הבאות. מדובר בשיר כבד ואיטי בטעם של פעם שמתפתח בהדרגה לקראת הפזמון עם מלודיית שירה מבריקה של חברי הלהקה, כזו שהולכת יד ביד עם המוזיקה ופשוט מרסקת לרסיסים בסופו של כל פזמון. ה C-Part ממשיך את מה שבנה הפזמון ולוקח את זה הלאה ואז אחרי סקשן סולואים מדהים הפזמון חוזר חלילה לסיבוב אחרון. מי שעוד לא ראה את הקליפ של השיר הזה שיעשה את זה מהר, כי הוא לא פחות מדהים מהשיר.

אדלג ברשותכם על שיר הנושא שהוא לא רע בשום צורה אבל גם די חלף לי ליד האוזן ואמשיך אל Chimes at Midnight שנפתח בקטע נוגה ויפהפה שנשמע כמו משהו שנשכח מ Crack The Skye, הדינמיקה הפסיכית שבין הצד המהיר, הפסיכי לבין הפזמון קורע הלב שנשזר לו יחדיו היא לא פחות ממדהימה. כל ההרכב פה שר בצורה שהיא טיפה יותר אגרסיבית וכבדה בצורה שמוסיפה 100 טון של כבדות לשיר.

Asleep in The Deep נפתח במין ריף מזרחי כזה שעושה דה ז'ה ווים להמון שירים ישראלים ומתפתח במיד טמפו לעוד רצועה שבעזרת מבנה משולב של גיטרות קלילות ושירה קורעת לב פשוט עושים את העבודה ובונים את השביל אל עבר הפזמון שמגיע כקתרזיס יפהפה וכהרמה להנחתה של ממש. מה ששוב עושה את ההבדל הוא הנסיון של ההרכב, הכתיבה והבניה של השיר לא פחות ממושלמים. Feast Your Eyes חוזר למחוזות היותר מוזרים של האלבום הקודם ושוב מצליח לרגש בעזרת שילוב של מבני שירה שלובים עם נגינה שתומכת ומשלימה את השירה בהרמוניות מדהימות אך בניגוד לשיר הקודם הכבדות הרבה יותר משמעותית בעיקר בזכות התיפוף של Brann Dailor ששוב מפתיע בנגינה שלו, גם אם חשבנו שהוא שלף את כל הקלפים שיש לו בשרוול.

Aunt Lisa הוא ללא ספק השיר המוזר באלבום. כנראה כי הוא נוגע בנושא רגיש ומספר על דודתו של Dailor שנפטרה מלוקמיה בשנה שבה עבדו חברי הלהקה על האלבום. הוא בוחר בגישה שהיא יותר אקספרימנטלית שלפעמים קצת מרגישה תמוהה אבל קצת קשה לשפוט בן אדם ואת הצורה שבה הוא מתרגם את היגון האישי שלו ליצירה(גם אם לפעמים זה נשמע כמו טריפ מוזר)בכלל, בין המטאפורות של מסטודון והרגעים היותר שמחים מסתתר המון המון עצב. זה לא שהעצב זר ללהקה הרי מאז ומעולם הם נעו על מנעד רגשי רחב מאוד, אבל לעתים בין כל העומס המוזיקלי קשה להבחין בו. הלהקה בחרה במודע ליצור אלבום שאיננו "עצוב" או איטי. הלהקה אנרגטית מתמיד, אבל בין המהירות והלהטוטנות המוזיקלית הם משחררים המון שדים וכאב. כשחושבים על זה יש כאלו לא מעט הרי Crack The Skye הוקדש לאחותו הקטנה של Dailor שהתאבדה בגיל 14, The Hunter הוקדש לאחיו של Brent Hinds שמת בתאונת ציד ובמשך השנים עקב כל המשברים השונים בחיי הלהקה רוב הזמן חברי הלהקה היו תחת השפעת חומרים כאלו ואחרים עד שבאלבום האחרון הם ניקו את עצמם לגמרי.

Ember City נפתח בענק. פתיחה סוערת ובלתי נשכחת שמזכירה שירים אגדיים כ I Am Ahab כש Dailor דוהר על הסט וכל הלהקה מנסים ומצליחים לעמוד בקצב הפסיכי שלו, מה שמתפתח לשיר שכבר שמענו כמוהו באלבום עד שמגיע הפזמון ושוב מצליח לשבור אותי לרסיסים. כשאתה שומע את Troy Sanders ו Brann Dailor שרים ומייבבים את השורות what would I say to you? אם לא נצבט לך הלב כנראה שאין לך אחד. השילוב הזה של השירה ההרמוניות הכל כך מושלמות האלה של השירה שמלווים בנגינה הסופר הדוקה של ההרכב יוצרת את אחד הרגעים הכי מוצלחים שלהם אי פעם.

Halloween לוקח את עצמו בצורה יותר קלילה והוא מין טיול נוסטלגי מעניין ומהנה של חברי הלהקה בעבר הלא כל כך רחוק שלהם בצורת שיר סופר קליט. לקראת הסוף השיר מתפתח לג'אם סשן פסיכי של ממש ולמפגן יכולות של חברי הלהקה שמנגנים כל אחד בתורו את כל כולו ומזכירים לנו אם מישהו מאיתנו שכח שהם חבורה של נגנים מוכשרים אחד אחד.

מהר יותר ממה שאתם חושבים אנו בשיר האחרון באלבום, Diamond in The Witch House הוא השיר הארוך באלבום והאגוז הכי קשה לפיצוח, שיר שבו הלהקה גם מארחת את סולן Neurosis האדון Scott Kelly שכבר התארח באלבומי עבר שלהם בשירה ו ב7:49 דקות קשות מסיימים אלבום שלדבריהם מסכם את השנה האחרונה הלא קלה שהייתה להם ואת מסע ההישרדות הימיומי של כל אחד ואחד מהם.

אחרי לא מעט שמיעות מדובר אולי באלבום הכי טוב ש Mastodon עשו אי פעם. אין לי ספק שמדובר ביצירה הכי שלמה שהם יצרו מאז Crack The Skye ובאלבום ענקי נוסף בדיסקוגרפיה שלהם. נכון, הוא נגיש יותר ופחות כבד משמעותית מהחומרים הקודמים, אבל מוזיקלית הוא הדבר הכי שלם ומודע שהם עשו בכל הקריירה שלהם. יכול להיות שזה בגלל שסוף סוף חברי הלהקה ניקו את עצמם מסמים ואלכוהול וישבו שוב ביחד לכתוב את האלבום מבלי שאף אחד בגמילה, או אולי העובדה ש Dailor הפך לאחד הקולות המובילים בלהקה גם מבחינת השירה, אנחנו שומעים אותו הרבה יותר והוא מוסיף המון מלודיה וצבע לגרונות היותר צרודים של חבריו ללהקה. יכול להיות שגם הטלטלות האישיות בחיי הלהקה תרמו לעניין.

בסופו של דבר הסיבה פחות חשובה, במבחן התוצאה Once More 'Round The Sun הוא בקלות אחד מאלבומי השנה שלי ועוד יצירת מופת של החבר'ה מאטלנטה שהוכיחו את עצמם כאחת הלהקות הכי טובות שישנן, חבורה של אנשים מוכשרים שלא עוצרים לנוח לרגע וממשיכים לחפש את עצמם בעולם מוזיקלי שרבים בו דווקא כן מעדיפים לנוח ולא לחפש.