Mastodon- The Hunter

כאשר מדובר על להקות רוק (ומטאל בפרט), המושג "התבגרות" מועד לפורענות. באחוז קטן מהמקרים המושג מתייחס לתהליך התפתחות מוזיקלי ורוחני אשר עוברים חברי הלהקה ביחד ובנפרד. תהליך אשר במהלכו או בסופו הם כותבים ומקליטים חומרים אשר לא העזו ליצור לפני כן. בין אם מדובר בפלרטוטים עם ז'אנרים אחרים או עם שלמות יצירתית הנשפכת מהמילים ומהלחנים- ברור לכל שאותה הלהקה עברה שלב מבורך במסעה המוזיקלי. לעומת זאת, ברוב המקרים מדובר בלהקות אשר הסתבכו באותו המשחק לו הם כל כך ייחלו בשנותיהם הראשונות, עד אשר נאלצו להפוך עצמם למכונה כלכלית המוכרת את הצללית החיוורת של עצמה, תוך כדי התפשרויות אמנותיות בלתי פוסקות וייבוש מעיינות היצירה שלהם. במילים אחרות- הם הופכים להיות גושי צואה מוזהבים (מטאליקה, מישהו?). בסיום מסע ארוך, בן יותר מעשור, במהלכו זכתה מסטודון למעמד כפול הן של להקת קאלט והן של להקה רווחית מבחינה כלכלית, אין ספק ש "The Hunter" מציג חומרים חדשים ו"בוגרים" יותר מכל מה שהוציאה תחת ידיה עד כה. "בוגר" בעיקר מהסוג הבונה והראשון, אך גם טיפה מהשני.

ייאמר לזכותם של המסטודונים- כמו אלבומם האחרון "Crack the skye" , גם "The Hunter" בהחלט נגיש יותר לאוזני המאזינים החדשים משלושת האלבומים הראשונים של הלהקה מבלי להוריד מכבודה. הרצון לפנות לקהל גדול יותר (ויהיו הסיבות אשר יהיו) מובהק, אך לא במידה המספיקה בכדי לשנות את הצלילים הייחודיים או הגורמת להם להסריח מניחוח הדולרים. החל מהשיר הפותח "Black tongue", בעל השירה האפית ומלודיות הגיטרה הכפולות סטייל Iron Maiden ועד "All the heavy lifting" עם הפתיחה הגרנדיוזית והמתגלגלת- מסטודון מזכירים לכולם מה הקנה להם תהילת עולם: ריפים חשמליים מהירים ומסתלסלים, תיפוף דינמי וייחודי לחלוטין (מאת אליל התופים העולה Brann Dailor), ויכולות שירה משופרות המוצגות לראווה ע"י Brent Hind (גיטרה מובילה) ו- Troy Sanders (באס). אותן יכולות שירה אשר החלו להישמע לראשונה באלבומם הקודם "Crack the skye" מהוות פלוס ענק ויתרון יצירתי עבור הלהקה. כעת, היא מסוגלת לתפור מלודיות שירה לתוך הלחנים שלה על חשבון הצרחות והצעקות, ואולי אפילו לכתוב שירים על תחושות ורגשות (גם אם בצורה מופשטת ומעט דבילית) ולא רק על גמדים עם מסורים שרצים מסוממים בערבות סיביר. שירים כמו "Curl of the Burl" הFאנקי והקליט מאוד, או קטע הקינה המרגש עד דמעות "The Hunter", אשר ככל הנראה נכתב על אחיו של הינדס שנפטר בתאונת ציד מחרידה.

תכונה מסטודונית נוספת הניכרת באלבום היא יכולתה של הרביעייה לספוג לתוכה השראה מלהקות אחרות ולאמץ אותן לתוכם ממש כאילו היו משלה: "Thickening" המפוזר היה יכול להכלל בקלות באחד האלבומים הראשונים של Q.O.T.S.A, "Bedazzled Fingernails" הגרובי נשמע כמו הכלאה בין R.H.C.P ל-Fear Factory, "Stargsm" החללי שנשמע כמו מחווה ל-Hawkwind הבריטיים או "Creature lives" עם הפתיחה הטריפית וההמשך שנשמע כמו, ובכן, שיר חג מולד של Colplay (לכל המתמרמרים: תעצמו עיניים, תקשיבו, ותכתבו לי אם אתם לא מדמיינים את כריס מרטין וחבריו מופיעים על פסגת הר מושלג).

אין ספק שהבחירה המפתיעה במפיק כמו Mike Elizondo, אשר עבד בעבר עם אמנים לא מטאליים בעליל כמו Maroon 5 ו- Alanis Morissette (ואפילו כתב את הלהיט הידוע של פיפטי סנט "In Da Club". איי שיט יו נוט), יחד עם הבחירה של הלהקה לאסוף חומרים שהיא כתבה בדרכים במקום לכתוב אותם במרוכז, נועדה על מנת לאפשר ללהקה חופש יצירתי וספונטניות באולפן, מה שנמנע מהם במהלך יצירת האלבומים הקודמים. בעוד שברמת הסאונד והעושר המוזיקלי האלבום העלה את הרף לגובה חדש בסטנדרטים של הלהקה (ובסטנדרטים הפקתיים בכלל. הסאונד באלבום מדהים), ישנם רגעים חלשים ולא מגובשים באלבום, כמו אותו שיר קולדפליי או כמו "Spectrelight"- התקפה חשמלית מהירה ודי חסרת פואנטה.

"The Hunter" הוא ללא ספק עלייה נוספת במדרגות ה"בגרות המוזיקלית" של מסטודון. אמנם הוא חסר את ההתלהבות המתפרצת והאנרגיות הגועשות של יצירותיהן הקודמות, אך את אותו החלל הוא ממלא עם סאונד עמוק ורב-שכבתי הניכר בכל אחד ואחד מהשירים, העיבודים העשירים הכוללים תפקידי קלידים שונים בחצי מהאלבום, וכאמור תפקידי השירה המרגשים אשר הופכים את האלבום לצעד האבולוציוני הבא אשר מתבקש עבור להקה במעמדם.

*שימו לב! מומלץ לרכוש את האלבום בגרסת הדלוקס, אשר כוללת די.וי.די עם פרשנות לשירים, קטעים מתהליך ההקלטה וראיון אפוף עשן קנאביס ובלתי-נשכח עם התמנון העסוק וחסר-החברים.