Megadeth – Thirteen

שנתיים אחרי צאת האלבום Endgame אשר החל לסמן מעיין חזרה למקורות מבחינה מוסיקלית, עם יציבות יחסית בליינאפ: Chris Broderick כגיטריסט, Shawn Drover המתופף ועם חזרתו של David Ellefson לעמדת הבסיסט, מפלצת המטאל של Dave Mustaine חוזרת להפגיז. האלבום, כמו הקודמים, מביא עמו ציפיות רבות: האם זה יהיה Rust in peace נוסף או Countdown to Extinction נוסף. אני יכול להגיד שמבחינתי כל האלבומים שהלהקה הוציאה מאז Youthanasia היו בבחינת אכזבה טוטאלית או אכזבה חלקית. איכשהו, איפשהו ומתישהו הלהקה איבדה את יכולתה להוציא אלבום איכותי מתחילתו ועד סופו. עזיבתם של Marty Friedman ו Ellefson, כל אחד בתורו, הוסיפה מסמר נוסף במה שנראה תחילת סופה של Megadeth. אבל כנגד כל התחזיות Mustaine הבריא את הלהקה (יחד עם תהליך שיקום שהוא עצמו עבר). הצטרפותו של Broderick וצאת Endgame סימנו עבורי את החזרה של הלהקה למסלול או פחות או יותר לכיוון שבגללו התחלתי לאהוב את הלהקה. כולנו זכינו לקבל טעימה ממה שמצפה לנו עם הופעתה של Megadeth בתוכניתו של Jimmy Kimmel עם השיר השני באלבום Public enemy no. 1. כבר בתחילת השיר הבנתי שיש כאן משהו שמבשר טובות, האומנם?

אז האלבום יצא באופן רשמי החודש בחברת Roadrunner. האלבום הופק ע"י Mustaine יחד עם Johnny K (שהפיק בין השאר מספר אלבומים של Disturbed) אשר השתתף גם בכתיבת הליריקה והמוסיקה במספר שירים – דבר תמוה לדעתי. כמו כן הלהקה מבצעת שירים שנכתבו במקור ע"י ארבעת חברי הלהקה בתקופת Countdown to Extinction ו Youthanasia: New world order, Black Swan ו Millenium Of The Blind. השירים אמנם יצאו במספר גרסאות במספר אוספים שהלהקה שחררה במרוצת השנים אך עתה השירים מגיעים בתצורה הסופית. ההוצאה עצמה מושקעת ביותר – בחזית החוברת Vic rattlehead חוזר לככב, הפעם עם גבו אלינו. בחלק האחורי של העטיפה הוא מופיע שוכב בארון מתים כשחברי הלהקה מלווים אותו בדרכו האחרונה. את פנים החוברת מאתרים ציורים של חברי הלהקה בבתי קברות אפלים וקודרים שורצי זומבים.

האלבום נפתח עם Sudden Death בצורה דרמטית עם סולו ארוך במשך דקה. בהמשכו של השיר נכנסים סולואים קצרים, מה שמזכיר קצת את התיבול של Marty בקטעים דוגמת Hanger 18. הקטע עצמו מלודי מאוד אבל עדיין מספיק כבד עם ריפים קצרים. מבחינת הליריקה הוא קצת יוצא דופן יחסית לנושאי הכתיבה שבדר"כ הלהקה נוגעת בהם. Public enemy no. 1 ממשיך את הכיוון המלודי אבל עדיין שומר על כבדות. אני חייב לציין שבאופן כללי האלבום הזה לא כבד כמו אלבומים קלאסיים של הלהקה, בהם הקו הת'ראשי היה ברור ובולט. זה אחד השירים בו המפיק Johnny K היה שותף בכתיבה וכנראה שזה מה שגורם לשירים להישמע יותר קליטים אך עדיין הם אינם פשוטים. אני יכול להניח בוודאות שהשיר הזה יהפוך לאחד מסימני ההיכר של האלבום ולא רק בגלל הקידום הרב שהוא קיבל: קליפ והופעת אורח ב Halloween בתוכניתו של Jimmy Kimmel כאשר כל חברי הלהקה מחופשים לערפד, פרנקינשטיין, איש זאב וכד'.

Whose Life Is It Anyways? קצת מוריד את הדופק, שיר שנוטה יותר לכיוון רוקי, אך עדיין Broderick מפליא בסולואים מטורפים לכל אורכו כשכמובן Mustaine מצטרף אליו. כמו באלבומי עבר ניתן להבחין במדויק ע"פ סגנון הנגינה מי תוקע סולו בכל רגע נתון. שיר פשוט, חביב אך לא מעניין מדי. We the people- כבר ע"פ שם השיר ניתן להבין שמדובר בעוד שיר חברתי / פוליטי אשר מאפיין את כתיבת הלהקה הקלאסית, כך גם Guns, drugs & money. לצערי, שתי שירים פשוטים, בסיסיים שלא הפילו אותי. Never dead מתחיל בצורה דרמטית – תיפוף מארש מלווה בריף כבד שהופך במהרה לריף מנסר ומהיר. הקצב עולה עם כניסתו של Drover בדאבלים מהירים. שיר יחסית כבד לשניים הקודמים ושוב נגיעה בנושא המוות.

אני חייב לציין שאת New World Order אף פעם לא אהבתי, השיר אף פעם לא ישב טוב למרות שהליין אפ שביצע אותו היה Megadeth האולטימטיבית. עם זאת, דווקא באלבום ההרכב הצליח להביא את השיר לרמת ביצוע מצוינת. החלק המרכזי של השיר בנוי ממעיין פריטה ושירה של Dave, בפזמון מתווסף ריף ושירת רקע עם סממנים קלאסיים של הלהקה. סוף השיר מובל עם ריף המזכיר את Take no prisoners וכמובן ניסורים של Broderick. Fast lane הוא קטע נוסף שנכתב בשיתוף עם המפיק. בשונה מהשניים הקודמים הוא נפתח באופן יותר מבטיח. ל Mustaine יש "בעיה" עם ספורט אתגרי ומהירות. שמענו על זה ב Moto psycho ו High speed dirt, כבר ע"פ שם השיר ניתן להבין על מה מדובר. קטע חביב, מלודי ומהיר.

Black Swan מזכיר את Megadeth בתקופת Cryptic Writings – נטייה לכיוון הרוק ופחות לכיוון הת'ראש, מה שהופך אותו לשינוי מרענן באלבום. ידוע ש Cryptic Writings נחשב יחסית שנוי במחלוקת בקרב מעריצי הלהקה ולפעמים אפילו שנוא ע"י חלקם. לטעמי, כמו שציינתי מדובר בשינוי ממה ששמעתי עד כה באלבום. שיר הנושא נשמר לסוף – 13. גיל המצוות או מספר המתקשר לאמונות תפלות (בחירה מוזרה של מי שהמציא את הבר מצווה). מדובר בקטע מלנכולי, איטי בקצבו ואפילו בעל גוון דרמטי. ממילות השיר ניתן לשער כי מדובר בסיפור חייו של Mustaine – מסלול ההרס העצמי שבו הלך ועדיין נשאר בחיים עד אשר גילה עצמו מחדש כנוצרי, דבר שלדבריו הציל אותו מעצמו.

אוקיי, האלבום נגמר אחרי קצת פחות משעה של האזנה. אני חוזר למה שכתבתי בהתחלה – ציפיות. אז ככה: לא הגעתי עם יותר מדי ציפיות כשהתיישבתי לשמוע את האלבום, בעצם קצת, הרי כל מעריץ של כל להקה מחכה ומקווה ליום שבו הלהקה אותה הוא מעריץ תפגיז עם אלבום שיחזיר עטרה ליושנה. במקרה שלי, אני לא מצפה ל Rust in peace מספר 2, או אפילו למה שמזכיר את האלבום. כל מה שאני רוצה זה שהלהקה תחזור למעמדה כפי שהייתה לפני 20 שנה אי שם ב 1992 עם צאת Countdown to Extinction. אז אחרי שבלבלתי לכם בשכל, מסקנות: האלבום הוא טוב, מהנה ומכיל בתוכו את כל הפרמטרים החשובים: נגינה ווירטואוזית, אגרסיות, מלודיות, ליריקה מעניינת. מה שגורע ממנו זה העובדה שהם לא הצליחו לייצר עוד שירים חדשים אלה פשוט הקליטו מחדש 3 שירים ישנים ושהם שיתפו גורם חיצוני בכתיבה (לא שזה פסול, אלה פוגע בטהרת הלהקה). דבר נוסף שגורע מאיכותו – מספר שירים שפשוט לא מעניינים ולכן מורידים את רף הריכוז. לסיכום, כן – הם על הדרך הנכונה, לא – הם עדיין לא חזרה בפסגה, כן – האלבום הוא טוב, לא – אין לי עמדה חותכת וברורה ולכן אני חוזר לאלבום הישנים שלהם.