Melechesh – The Epigenesis

יש הרבה סיפורים הקשורים בלהקת Melechesh ובהיסטוריה שלה, שהחלה למעשה בעיר ירושלים לפני למעלה מ-17 שנים. בלי להיכנס לפרטים הקטנים, מאז ימי הת'ראש \ בלאק מטאל הראשונים שלה, הלהקה שמה לה מטרה ליצור סאונד ייחודי שישלב בין הז'אנר המהיר והאגרסיבי אותו ניגנה, לבין השורשים של חבריה, הנטועים בעמי המזרח-תיכון הקדומים. עם כל אלבום חדש של Melechesh, הסאונד של הלהקה מתפתח, וכך גם ההכרה שמגיעה בעקבותיו, וכיום אפשר לומר, שהיא אחת מהלהקות המזרח-תיכוניות המזוהות ביותר בעולם (לצד Orphaned Land שלנו), בין אם זה בגלל הסאונד, המילים שעוסקות במיסטיקה שומרית קדומה, או המיסתוריות שאופפת את חברי הלהקה עצמם (שאינם ישראלים, אגב, וכיום מפוזרים במדינות כמו הולנד וארה"ב).

האלבום החמישי של Melechesh, הוא שלב נוסף באבולוציה של הלהקה, והוא מביא עמו כמה מהלכים חדשים, תוך כדי שהוא שומר על הצביון והסאונד המיוחד שאפיין את כל הוצאות הלהקה עד היום. The Epigenesis תומן בחובו הרבה פרטים קטנים ומעניינים, אבל עוד לפני שבכלל התחלתי להאזין לשירים, העטיפה עצמה כבר שידרה סוג של מיסתוריות ומיסטיות, עם כל מיני סמלים וצורות גאומטריות, הקשורים באופן כזה או אחר לליריקה של האלבום. צבעי הזהב וסגנון הציור, כיאה למסורת הלהקה, מצביעים על סוג של משהו יקר ועתיק, וכשמגיעים לתוכן המוזיקלי, זה לא כל-כך רחוק מהאמת. רק אל תקחו את כל המיסטיקה הזו כמשהו רגוע ומלודי, עדיין מדובר בלהקת ת'ראש \ בלאק מטאל לכל דבר (או ת'ראש מושחר), ואת זה אפשר לשמוע כבר מהשיר הראשון.

"Ghouls Of Nineveh" נפתח בריף מרושע, שמתעצם לכדי קטע אפי במיוחד, הכולל את התיפוף המסורתי של הלהקה. צווחותיו של Ashmedi הסולן לא מאחרות להגיע, ארסיות ומכסחות מתמיד, וה-Sonic Magick למעשה מתחיל. אותו ריף מרושע מלווה אותנו לאורך כל השיר בצורה כזו או אחרת, כשבין לבין נזכה למהלכי תיפוף מיוחדים (וגם הפצצות בלאסט-ביט), קטעי ליד שונים (שחלקם מתנגנים ברקע, וחלקם מקבלים את הספוט המרכזי), ואפילו נגיעות של כלים אותנטיים – שקשה לשים לב אליהם בשמיעה הראשונה. בשונה מ-Orphaned Land למשל, שמשתמשים בכלי נגינה כמו בוזוקי, טנבור וסאז, ומשתדלים להבליט אותם, Melechesh, שהחלו גם להתעסק עם הצלילים האותנטיים האלו, רוצים בעיקר לתבל את השירים שלהם מדי פעם, וליצור סוג של אווירה בין הריפים החותכים והתיפוף הייחודי שלהם.

כל המאפיינים החדשים, כולל הסאונד המשופר, הם תוצאה מההקלטות שנערכו למעשה בטורקיה (אולפני Babajim) וקירבו את הלהקה יותר לצלילים המזרח-תיכוניים. אבל כמו שאמרתי, עדיין מדובר במטאל קטלני, וכך בדיוק נפתח "Grand Gathas Of Baal Sin", אחרי זעקה של Ashmedi, והתקפה חסרת רחמים של כל הנגנים. עבודת הגיטרות של Ashmedi ושל Moloch מכה ללא הפסקה, כשהשירה עצמה נשמעת אכזרית במיוחד, ומזכירה יותר להקות אולדסקול ת'ראש, מאשר בלאק מטאל. גם כאן, צפויות מספר הפתעות מבעד לניסור המתמיד, ובעיקר מהלכי תיפוף מרתקים מצד Xul. קשה להשוות בין האלבומים של Melechesh, אבל אם הייתי צריך לעמוד על זה, כנראה שמדובר באלבום האווירתי ביותר של הלהקה, כשכל שיר מקבל איזה תיבול קל שהופך אותו מעוד שיר ת'ראש מושחר, למשהו שונה. במקרה הזה למשל, יש ליווי מקהלתי ברקע, כולל יציאה מזרח-תיכונית רגועה יחסית, ואפילו שימוש בסנטור פרסי.

עוד דבר מעניין באלבום, זה שהלהקה תוחמת את השירים שלה הרבה יותר טוב, כשכמעט כל קטע נפתח בצורה מעניינת, ונסגר כמו שצריך, בלי להשאיר מקום לתהיות. "Sacred Geometry" למשל, מתחיל בריף אדיר, וממשיך בניחוח מזרחי, כשיר מיד-טמפו, הכולל מקהלה מדברית (שזה חבורת גברים שנותנת ליווי), ואפילו שירת קלין מסתלסלת ברקע. אם עד כה עברנו שירים באורך של למעלה מ-5 דקות, כעת מגיע צמד שירים שעולה על 7 ו-8 דקות, כשהראשון "The Magickan And The Drones" מציג כישורים נוספים מהרביעיה הזו לצד כמה צלילים משונים, והשני, "Mystics Of The Pillar" מחזיר את הכלים האותנטיים לתפקיד קצת יותר מרכזי, על גבי הריפים המזרחיים שמהווים את הסאונד הייחודי של הלהקה. הקטע השישי גם אינו קצר, אך הפעם מדובר בשיר אינסטרומנטלי, ומאד אווירתי, שנשמע כמו סוג של ג'אם, עם עבודת גיטרות מסקרנת ונגיעות מהכלים המיוחדים.

"Defeating The Giants" הוא הקטע הכי קצר באלבום (3 ומשהו דקות), והוא מחזיר המהירות – בלי רחמים, בלי משחקים, פשוט מלחמת חורמה מטאלית. כאן באלבום אין פזמונים, או קטעי שירה שידבקו לכם לראש, וכמו שמציג הקטע השמיני, הכל פה מבוסס על עבודת גיטרות מהפנטת (כשאפילו לא ציינתי את הבסיסט החדש Rahm) והתיפוף המטאלי-מזרח-תיכוני שהלהקה פיתחה. "Negative Theology" מגיע כמעט ל-4 דקות, ומשלב ריף רוקנ'רול טיפוסי, המשודרג פלאים עם הטאץ' של Melechesh. השיר הבא, "A Greater Chain Of Being" הוא עוד קטע מסורתי אינסטרומנטלי ומאד אווירתי, עם שימוש נרחב בכלים האותנטיים ובזיקה לשורשים המזרח-תיכוניים של Ashmedi ו-Moloch. יש שיאמרו שאין לקטע מקום באלבום אגרסיבי כל-כך, אבל לדעתי, זה רק מעצים את האווירה המיסטית, ומראה רובד נוסף אצל Melechesh, שמתחברת יותר ויותר עם המקורות שלה.

השיר הסוגר, הוא לא רק שיר הנושא, אלא גם הקטע הכי ארוך באלבום (למעלה מ-12 דקות), והוא פחות או יותר נע בין הצד האווירתי של הלהקה, לצד המטאלי והחותך, ומציג השפעות משני הכיוונים – בין אם זה ריפים מזרח תיכוניים, או זיקה לפסיכדליה והבי מטאל ישן ואיכותי. לא מדובר בשיר מהיר, או הפצצת ת'ראש מושחר – זו הפגנה אפית של יכולות הנגנים, בסוג של ג'אם במרתף חשוך בטורקיה. אפשר לומר שזה סיום הולם לאלבום מיוחד מאד, שרוצה להעביר אותך למקום מסוים תוך כדי האזנה, ולא רק לגרום לך לרצות לכסח, להשמיד, ולהקריב חמוסים לאלי המדבר. אם אתם מחפשים השוואה לאלבומים הקודמים, אפשר לומר שזה אלבום פחות אגרסיבי כמכלול, אבל לא כזה שזונח את המקורות של הלהקה, אלא רק מעצים אותם עם צלילים אוטנטיים חדשים, וסאונד יוצא מן הכלל. The Epigenesis הוא מסע ארוך (כ-72 דקות), שאת הכיוון שלו לא תקלטו בפעם הראשונה, אבל עם כל האזנה, אתם תשאבו יותר לחולות המכשפים, לת'ראש המושחר, ולכל מה שעושה את Melechesh לאחת הלהקות המעניינות שתשמעו כיום.