Meshuggah-Koloss
נו, אז איך החדש שלהם?! איך הוא לעזאזל!? ובכן, בהנחה שכבר הספקתם להציץ בפנטגרמים הכחולים שמשמאלכם עוד לפני קריאת שורות אלו, אתם כבר יודעים את התשובה. ועוד איך. החמישייה השוודית עושה את הבלתי-אפשרי ומוציאה לאוויר העולם יצירת-מופת מטאלית נוספת, עד כמה שניתן להגדיר אותה כאחת כזאת: בעוד שהלהקה הפכה במהלך שני העשורים האחרונים לאייקון ומודל לחיקוי והערצה ואף הוגדרו כ"חלוצי ז'אנר" אינספור פעמים, לא תהיה זו הגזמה לומר ש- "Koloss", אלבומם המלא השביעי במספר, מועמד ראוי לעמוד כמגדיר-ז'אנר בפני עצמו. עם ובלי העבר המפואר של meshuggah אשר הלך ונבנה באיטיות יחסית ובעבודה קשה של שגרת הופעות-הקלטות-מנוחה-הופעות נמתח על פני 25 שנה (!), הלהקה מצליחה לפעור פיות בפעם המי-יודע-כמה עם שעה של דת' מטאל טכני, ברוטאלי, מורכב ואווירתי באופנים המזוהים כל כך עם הלהקה – ובעיקר מלא בגרוב מפה ועד הארלם. גרוב עמוק, נמוך וחודר- כפי שלא הציגה הלהקה מעולם.
מאז ראשיתה, חלק ניכר מהקסם וההתפעלות אשר לווה לכל אחת ואחת מההוצאות של הלהקה (והיו בסה"כ 12 כאלה) הוא ההרגשה הברורה של הכוחות האבולוציניים המתגלמים ביצירות של הלהקה. בעוד שלהקות מטאל אגדתיות אחרות לאורך ההיסטוריה של הרוק, מ- Metallica ועד- Morbid angel הרגישו צורך לעבור מקיצוניות מוזיקלית אחת לאחרת במהלך הקריירות ארוכות הטווח שלהן על מנת להתחדש ולהתרענן מבחינה "אמנותית"- Meshuggah נשארים בדיוק אותו נחש חמקמק אשר פושט ולובש מעליו עורות חדשים, משופרים וגמישים יותר. יש להם את היכולת המופלאה להשאר עצמם ולהיות מזוהים בשנייה, גם אם הם נודדים למחוזות שונים מבחינת הסאונד הכללי ואפילו הלחנים עצמם. "Do not look down" ו- "Break those bones…" מכילים את הרגעים הכי מבוססי-גרוב שכתבה הלהקה מעולם, אולי סימן ההיכר המובהק ביותר של האלבום החדש. גרוב עמוק, איטי-ברובו, מחופה במפלים של סאונד שמן ומעובד- בין אם אלה גיטרות השמונה-מיתרים בעלות הכיוון הסופר-נמוך או הצרחות מלאות הטינה של Jens Kidman. בעוד שבראשון מבניהם יוצאת הלהקה לקטע פיוז'ן ג'אז מתפתל- ממש כמו בימים היפים של "destroy/erase/improve" (ולא בפעם האחרונה במהלך האלבום, למרבה השמחה) ב- "The Demon's name is surveillance" הלהקה מתנסה במבנה שיר מהיר, דורסני ומכני לחלוטין- ממש על גבול המטאל התעשייתי, סטייל Ministry וכפילותיה הבריטיות מתחילת שנות ה-90', כולל הסאונד הקר ואווירת בית-החרושת הקודחת.
הסוכריות האמיתיות מתגלות באמצע האלבום, עם רצועות כמו "Behind the sun" ו- "The hurt that finds you first": הראשונה היא אולי היצירה האיטית ביותר שהלהקה הקליטה כה, מלאה במלודיות גיטרה דיסהרמוניות אשר הולכות ובונות מתח לקראת סוף השיר ומכיל דו-שיח אינטנסיבי וארוך בין הגיטרות ההדוקות בתבל (באדיבותם הרבה של Fredrik Thordendal ו- Martren Hangstrom, אשפי הגיטרה והמלחינים הראשיים של האלבום) לדאבל-באס הידועה לשימצה במהירותו ובדיוקו של Tomas Haake (המתופף והתמלילן הראשי בלהקה). השנייה מתחילה כשיר ט'ראש לכל דבר (כולל מקצבי האומצה-אומצה והריפים של החבר'ה מסן-פרנסיסקו) ולקראת סופו, בניגוד גמור לרובו, מתפתח ולובש צורה של קטע רפטטיבי ומהפנט אשר נעלם לו לאיטו לתוך השחור האינסופי… פנינים נוספות ששווה לשים אליהן לב במיוחד הן -"Swarm"- חומת דיסטורשיין אכזרית עבה וסמיכה אשר הולכת ונפרטת אט-אט לכמה ממהלכי האקורדים המאתגרים והמפתיעים שהלהקה הציגה עד כה, ו-"The last Virgil" , קטע אמביינט חסר מילים מרגש ומינורי המורכב ממרבדי סאונד של גיטרות מינימלסטיות ונשמע כמו המשך ישיר לרצועה האינסטורמנטלית הכה מיוחדת "Acid Placidity " מאלבומם השני.
מיטיבי הלכת ישימו לב לשינוי נוסף וכמעט נסתר כאשר מדברים על הלהקה- במקביל לנסיונות המוזיקליים השונים בהם מתנסה הלהקה מבלי לאבד את קולה הייחודי, התפתחות חיובית נוספת נרשמת בגזרת הליריקה: בהתחשב באופן בהם מוצאות המילים מפיו של מר קידמן ושל חבריו הצרחניים האחרים מהז'אנר, קל מאוד לפספס את המילים העמוקות, המורכבות ולעיתים אף הפיוטיות , אשר חלקן גובלות בפואטיקה. בעוד שבאלבומיה הקודמים תוכן המילים היה מופשט והתעסק והיה נדמה שלעיתים נכתב באופן אסוצייטיבי, האלבום הנוכחי מכיל דימויים חזקים ורעיונות קצת יותר קלים להבנה אנושית: מדמויות אפיות של שדים וענקים בשיר הפותח, דרך קריאות נקמה מלאות טינה ב- "The hurt…" ועד "The demon's way…" אשר מדמה באופן מרומז את מבנה ה"פנופטיקון" אשר נהגה לפני כמאתיים שנה- ומטרתו דיכוי שיטתי של בני האדם הכלואים בתוכו- כנראה כדימוי לחברה המערבית כולה. בהתחשב בעובדה שחברי הלהקה העידו בעבר על כך שמחשבה רבה מושקעת בהרכבת המילים, ניתן לראות בהתפתחות מעין זאת, ואילו רק מעצם השינוי עצמו, נקודת זכות נוספת עבור הלהקה אשר אינה חוששת להעיז ולפתח את מרכיביה אחרי כל כך הרבה שנות קיום, גם אם זה רק בקצת.
מכונת הניגודים של Meshuggah ייצרה פעם נוספת שלם הגדול בהרבה מסכום חלקיו: ברוטאליות מוזיקליות וטכנית לצד רגעי אווירה טהורה, חשיבה מופשטת אל מול תבניות מדוקדקת ומתמטיות, מהירות ומכאניות אל מול גרוב וגלונים של נשמה, תחשות "לייד-בק" קלילה ותמידית אל מול ריצות אמוק למרחקים קצרים, חדשנות אל מול דבקות בזהות ייחודית ותיקה ויוצאת דופן. ייתכן וההחלטה ליצור את האלבום הנוכחי באופן שונה מהדרך בה נוצרו קודמיו הייתה חכמה במיוחד: בעוד שמרבית אלבומיה הקודמים היו מורכבים מקטעים מוזיקליים אשר נכתבו בנפרד ופותחו לכדי יצירות שלמות, את תהליך איסוף החומרים לאלבום הנוכחי ביצעה הלהקה תוך כדי עבודה משותפת בחדר החזרות שלהם, על פי עדותם בראיונות אשר קדמו לשחרור האלבום. ייתכן ואותו זמן יצירה בחלל משותף הוא זה אשר פתח להם את הדלת ואפשר להם ליצור יצירות בעלות גרוב כבד ו"קליט" יחסית מבלי לוותר לחלוטין על הריפים המסובכים ודמויי המשוואות המתמטיות אשר הפכו ללב ליבה של הלהקה- וכל זה עם היכולת המופלאה שלהם להשמע טבעיים ואורגניים לחלוטין. נדמה כאילו אותם ניגודים מעולם לא החמיאו למשוגעים באופן כזה בולט וברור.והם, מצידם, יצרו מאסטרפיס נוסף, אשר מוכיח שכאשר מחברים את חמישתם ביחד- הכל אפשרי. ממש כמו הפאואר-ריינג'רס.