Meshuggah-Koloss

אם יש להקה בעולם שמצדיקה את השם המטאלי הסופר מפוצץ שלה זה Meshuggah. כן, עבר זמן מה מאז 1991 כאשר יצא אלבום הבכורה שלה, קמו להקות משוגעות ממנה וז'אנרים סוטים ומחורפנים יותר במטאל. אבל על המהפכה שהם עשו, היצירות מופת שהם השאירו לעולם והתרומה הבלתי נדלית שלהם למוזיקה הם הרוויחו את השם שלהם יותר מכל להקת מטאל (והם גם יודעים מה הפירוש העברי-יידשאי שלו) ואחרי הרבה שנים, ואינספור ניסונות מוזיקליים, כשהלהקה באלבום השביעי שלה כבר נשאלת השאלה What Would Meshuggah do Next?!? אז אם לסקור בקצרה את ההתפתחות של הלהקה, Meshuggah התחילו בתור להקת Thrash טכנית עם טאץ' יחודי ומוזר. כן הם גנבו קצת מ Voivod, שמעו הרבה ג'אז וגם היה ברקע את Coroner ומספיק הרכבי Thrash ו Progressive ואף הTechnical Death Metal שהתחיל להתפתחו לו במקביל, ששימשו להם כהשראה, אבל את מה שהם עשו באלבום הראשון שלהם ובדמו אף אחד לא יכל להגיד ששמע קודם. באלבום השני שלהם, Destroy Erase Improve כבר הם הציגו את המשנה המוזיקלית הסוטה שלהם במלואה – זה לא היה Death Metal, לא בדיוק Thrash, ממש לא Groove Metal או Funk Metal ששלטו ביד רמה באותה תקופה, זה היה קצת מהכל וממש סוטה ואם לצטט את חברי יותם אבני בהתייחסו לאלבום הבכורה שלהם Contradictions Collapse – "And Justice For All על אסיד". המגמה המשיכה באלבום Chaosphere בשנת 1998 שבו הם המשיכו במסע המוזיקלי שלהם ואף הלכו למקום יותר כבד, מהיר ואגרסיבי, ובגדול זהו האלבום שנתן להם את הדחיפה הגדולה קדימה אל עבר המיינסטרים המטאלי.

המהפך הבא של הלהקה הגיע עם האלבום Nothing בשנת 2002 שהאט את הקצב, והדגיש את הכבדות אפילו עוד יותר בעזרת שדרוג בדמות גיטרות שמונה מיתרים שגרמו לכל להישמע מאסיבי הרבה יותר. ב2004 שוחרר לאויר השיר / EP בשם I , שהיה שיר בן 21 דקות שהציג מוסר עבודה טיפה שונה כלהקה והתמקד בעבודת סטודיו ומחשב מאשר מוזיקת לייב, והציג גם כן את המנטרה החדשה של הלהקה; שירים סופר ארוכים, שמכילים בתוכם תתי שירים, ממש כמו במוזיקת הProgressive Rock הקלאסית, רק עם הטוויסט הסוטה של הלהקה. איפשהו באלבום הרביעי Catch 33 שהציג את אותה המנטרה במלוא הדרה, אני כבר איבדתי אותם קצת. באלבום שהיה יותר ניסוי מוזיקלי ממוזיקה עצמה, והכיל את 47 דקות של קטע אחד ארוך, מחולק ל-13 תת קטעים שנשמעו כמעט בדיוק אותו דבר עם הבדלים מינוריים בקצב ולקח את השימוש במחשב באלבום לשיא חדש, בכך שהמתופף המחונן Thomas Haake לא נשמע כלל באלבום אלא שם במקום עצמו מכונת תופים.

אז לאחר ביקורות משני צדדי המתרס, ושקט יחסי אחרי 3 שנות שתיקה הם הוציאו את Obzen שהיה סוג של חזרה למקורות ולמוזיקה הטיפה יותר פשוטה דוגמת שלושת האלבומים הראשונים. הלהקה דיווחה שהם חזרו לכתוב שירים בחדר חזרות ביחד (!) והאלבום כשלעצמו היה טוב מאוד, והכיל הרבה שירים מעולים, אבל עדיין הרגיש כמו Meshuggah החדשים, המחושבים להחריד והטכניים שכתיבת שיר טוב אצלהם זה עדיפות שניה לאחר כתיבת שיר סופר מתוחכם ומתמטי. והנה מגיע האלבום החדש, גם הוא מלווה ביח"צ מפוצצים ואמירות מצד הלהקה כדוגמת "זהו האלבום האורגני ביותר שלנו" ועוד יציאות מבטיחות. אני הגעתי נטול ציפיות כי מבחינתי השיא של הלהקה מאחוריה, ולמרות שהם התקבעו סגנונית לפני עשר שנים ולא בדיוק עמדו להמציא מחדש את הגלגל עבור עצמם, אי אפשר לדעת במאה אחוז ממה לצפות מהם. והפחד האישי שלי מניסוים סטייל Catch 33 גרמו לי לבוא ללא שום ציפיה אבל אם הידיעה שלא משנה מה תהיה התוצאה – לא אתאכזב.

האלבום נפתח עם הפתיח המאסיבי I am Colossus שמציג את המוטיב שגם מככב על עטיפת האלבום, מין יצור מפלצתי עטוף נחשים שמזכיר האמת את Neurosis וגם את העטיפה של Catch 33 ואת יציר המיתולוגיה "מדוזה". השיר עצמו מתאר את אותו יצור שמוביל את הקונספט בכל רשעותו, עוצמתו והטרור שהוא מטיל על העולם, מין אנלוגיה לשטן מודרני ומשל ברור לרוע האנושי. מוזיקלית אנחנו מקבלים טעימה ראשונה מהסאונד של האלבום – Meshuggah מסיביים, מלוכלכים ומרושעים ואם זאת – ברורים,רזים וחדים ועם חומר מלוטש ביותר. לאחר שטעמנו מהמסה, The Name of The Demon is Surveillance חוזר ומכה בנו, בפתיח מכאיב, יש משהו אפילו שקורץ ממעט Thrash בהפצצה הזאת, בשיר שחוזר לטריטוריה הכה אהובה על הלהקה של שירים שמתעסקים בפחד מהטכנולוגיה והניכור המשתלטים עלינו. סגנונית, זה נשמע מאוד כמו ה-EP I באגרסיביות שלו, ובעיני ההתאמה פה בין השיר לשמו היא לא פחות ממושלמת. ללא ספק אחד השירים האהובים עלי באלבום.

הסינגל השני שיצא מהאלבום, Do Not Look Down הוא שיר נחמד, אבל קטע די סטנדרטי שיכל להשתלב בכל אלבום אחר שלהם ולא מרגיש כחלק מהאוירה של האלבום או כאיזה נקודת שיא. הוא מתעסק שוב בהתניה המחשבתית הכנועה שמובילה אותנו, וברעיונות פילסופיים של ללכת בקו ישר ולהמשיך עם הזרם. למרות שהוא לא מיוחד בצורה יוצא דופן הוא עומד ברף האיכות של האלבום בזכות עבודת גיטרות מצוינת וסולוים מגניבים של צמד הגיטריסטים הגאונים Fredrik Thordendal ו Mårten Hagström ו Dick Lövgren הבסיסט שמגבה אותם ונשמע איכשהו בבליל הצליל הנמוך שמפיקה החבורה תו"כ הבלאגן הסופר מאורגן שרץ פה. היה לי קשה בהתחלה עם Behind The Sun והוא עדיין מהשירים הפחות אהובים עלי באלבום. מפריטה שקטה הוא מקבל ליווי גיטרה מפלצתי שמשתלב איתו ביחד ובדיסוננס הזה נכנס Jans הסולן בשיר שמדבר על מוטיב האלבום Colossus ועל מעשיו הנוראיים. השיר הזה הוא קטע יותר אוירתי וסלאדג'י מהשאר, והאיטיות הרוצחת שלו יכולה או לסחוף אותך או ממש לשעמם לפרקים אני עדיין חלוק עד עכשיו, אבל כשכן מצליחים להיכנס אליו הוא מכיל את הרגעים האוירתיים היותר מוצלחים באלבום ושל הלהקה בכלל.

The Hurt That Finds you First הוא השיר הראשון מהאלבום שהתאהבתי בו. הרעיון שלו מאוד מאוד פשוט – הלהקה החליטה לעשות שיר שהולך מהכי מהיר ועצבני שבאופן שיטתי הולך ונרגע, ושמוריד הילוך אל עבר השקט המוחלט. בניגוד למבנה שירים מקובל שבו יש שיא שלרוב מגיע בפזמון, המבנה הזה יצר שיר שאי אפשר שלא להתהפנט ממנו ומוכיח חד משמעית שהמוחות המשולבים בלהקה ממשיכים לעבוד וליצור רעיונות מופרעים לשירים מופרעים עוד יותר. ואם חשבתי לעצמי לרגע שהשיר החמישי הפיל אותי, אז Marrow בעיני לוקח את תואר שיר האלבום בלי להתאמץ בכלל. החל מההתחלה מהפתיחה המינימליסטית והגרוב הכובש, שמזכיר את הרגעים המקפיצים של Chaosphere ו DEI. אין פה שום דבר מהפכני כמו בשיר הקודם, אבל זה פשוט מזכיר לכל מי שהספיק לשכוח שלפני ש Throndal ניגן על 8 מיתרים ו Haake תיכנת סימפולי תופים במחשב בשביל ללמוד אותם אח"כ הם פשוט עשו שירים משוגעים לגמרי. הדבר הכי בולט מ2:34 והלאה בו Throndal עושה את אחד הסולואים המוכרים שלו, אלו שנשמעים כמו מחשב ועוגב עושים אהבה בהשפעת סמי הזיה.

Break Those Bones Whose Sinews Gave it Motion שגם היה השיר הראשון שהפציע מהאלבום, הוא שיר ממש לא קל לעיכול, המפלצת הכי כבדה של האלבום הזה, 6:57 דקות של שיר שמלא בפואטיקת הרס, רשע וחורבן מהונדסים לידי המנון מחושב וממש לא קליט. וגם אם הרושם הראשוני שהוא השאיר לא היה מדהים מדובר באחד השירים הכי טובים שהלהקה כתבה אי פעם. לאחר כמה רגעים שקטים, מתנפל עליך Swarm, כשמו ממש כנחיל כבד של הפצצה החל מרולים של תופים ומכות שבורות ועד למהלכי גיטרה נושכים ולא מרפים. השיר ממשיך את הקונספט והפעם, מזוית אפקט העדר, והעובדה שכולנו חלק מאותו נחיל שכולנו כל כך אוהב לשנוא ולהתכחש אליו. השבירות באמצע מנערות כל מי שאיכשהו נשאר אדיש לקול השטני-רובוטי של Jens Kidman.

שום שיר עד עכשיו לא עבר לו בלי ששמנו לב, ועדיין מבלי שמרגישים האלבום הזה כמעט ונגמר. Demiurge שנשמע כמו הTakeoff של הלהקה על הריף של Downlow של Betzefer והוא נאום ההשבעה הקטטוני של כולנו לצבאו של ה- Colossus, לכל למי שעוד לא השתכנע, ואפשר לשים לב במילים שהלהקה חוזרים על המוטיב I שהינו מוטיב חוזר בשירי הלהקה, ומסתיים בשורות

I scorch the skies before your very eyes
My deliverance – enslavement labeled: love
Just trust this nemesis to sign and seal extinction

לאחר מכן מגיע The Last Vigil שהינו הקטע האינסטרומנטלי האחרון של הלהקה מאז ימי Catch 33 וDEI ומהווה 4 ומשהו דקות של קצת שקט, זמן הירהורים וסיגריה או לפחות הפסקה סבירה לקלוט את האלבום שכרגע צלחנו בשמיעה המי יודע כמה. אז בגדול, Meshuggah לגמרי על הסוס. ואם Obzen לרבים, ואני ביניהם, נשמע כמו אלבום טיפה מאולץ, והרגיש קצת אבוד ביחד עם שאר הניסוים שלהם במהלך העשור האחרון, Koloss החזיר בעיני ללהקה את הרעל בעיניים מעבר לצבע בלחיים שכבר היה להם. הרבה זמן הם לא כתבו אסופה כל כך מוצלחת של שירים טובים ואני חושב שהמעריצים הותיקים יוכלו להרגיש שהנה הלהקה חוזרת באמת ובתמים לתקופה של האלבומים הקלאסיים שלהם. סוף סוף נמצאה הנוסחה שבה הם יכולים לשלב בין הסאונד החדש לבין כתיבת השירים המוצלחת של פעם והרגעים הבלתי נשכחים והאוירה שעשו אותם מי שהם בין השבירות קצבים, מקטעי פוליריתמים והמתמטיקה המוזיקלית. מי שלא אהב את הלהקה הזאת לא הולך להתחיל לאהוב אותם בגלל האלבום הזה, שכמו כל חומר של הלהקה ממש לא נקלט בשמיעה אחת או אפילו שלוש. מי שכן – הולך להנות מהיצירה הכי מגובשת של הלהקה מזה הרבה זמן, ובתזכורת לא נעימה לכל הלהקות שנורא רוצות להיות כמוהם, ש Meshuggah יש רק אחת ויהיה קשה מאוד לקחת מהם את הכתר.

לסקירה של מורן פריאל