Metal Scent – The Mask

אז ככה קוראים להם כיום? Metal Scent? מי זוכר את הזמנים שבהם הם היו ״ריח מטאל״ והם עשו קאברים לשירי מזרחית? איזה רעיון שטותי ומגניב שזה היה. מי זוכר בכלל שהיה כזה דבר ״ריח מנטה״ כדי לקלוט את משחק המילים? לא היה בזמנו דיבור על יניב עבודי ואמיר סולומון בדימוס מ-Prey for Nothing בלהקה? יש דברים שמעקצצים לי באחורה של הראש כשאני שומע את השם אבל אני לא זוכר יותר מדי.

ככה מתפלאים לגלות שכל הקטע של המזרחית התחיל ונגמר ב-2005 יחד עם אלבום הבכורה ושהם הספיקו להוציא עוד שני אלבומים מאז תחת השם Metal Scent שלגמרי עברו לי מתחת לרדאר. ככל הנראה הייתי קצת צעיר מדי ועסוק מדי בסצנה העולמית מכדי לשים לב למה שקורה לנו ממש כאן. מהסיבה הזאת, האלבום החדש, הראשון מזה עשר שנים, הגיע לידיי עם כמה מחשבות כשהראשונה בהן היא ״מגניב שהם עדיין פעילים״. המחשבה הבאה הייתה ״חומרים חדשים מקוריים? התנסות חדשה?״. לבסוף הגיעה המחשבה ״יאללה, בואו נראה איך נשמע המטאל מזרחית שלהם״.

שיר הפתיחה 12 Steps יישר אותי מיד. מפתיחה די Rock N Roll, מגיעים ישר לאיזו כבדות שנעה בין Groove Metal עם שירה נקייה ובין Alice in Chains. לעזאזל, אם ל-Pantera לא היה את הצורך לכוון את הכלים נמוך כל כך או אם לא היה להם איזה Phil Anselmo בחזית, אני יכול לדמיין את השיר הזה משתלב בחומרים הכבדים המוקדמים שלהם. מצד אחד האווירה דרומית ומצד שני הכל נקי במין אווירה של Hard Rock/Glam Metal. כשמוסיפים את העובדה שהשיר מדבר על אלכוהול (ייתכן שגם בשמו מתייחס לשיטת 12 הצעדים לגמילה), נלקחנו חזרה לסוף שנות ה-80 בצורה אותנטית ומופקת טוב. בעיקר חישבתי כאן מסלול מחדש והבנתי שצריך לצפות לבלתי צפוי.

גם השיר Crazy Maze נע בין Hard Rock ל-Heavy Metal של ממש כשנשמע שההשפעות מגיעות ממנעד רחב של אמנים. התופים של רונן ציוני מתבלטים בטכניות שלא בהכרח הייתה מאפיינת את הסגנון המקורי ובכך משווים תחושה מודרנית ומרעננת למוזיקה ישנה. כיף לשמוע משהו שמתרחק מהתופים הבנאליים של AC/DC ושיודע להכניס דאבלים בקטנה מבלי להשתחצן על היכולת. קולו של רמי סלומון (Crossfire, סטלה מאריס) לא רק יושב בנוחות במנעד הגבוה, היכולת לעוות את ההברות אל תוך המבטא האמריקני נותנת את התחושה שאפילו אם לא מדובר על להקה אמריקנית, מי ששר כאן בהחלט מסצנת הגלאם של LA. כשאין סימנים שמסגירים את היות הזמר זר, ניתן פשוט להנות מהמוזיקה בלי לערב מחשבות או תירוצים.

הפער הסגנוני מרגיש כאילו נחצה לאורך האלבום לשניים: שירים כמו Wired for Sound או No One Home מביאים סגנון שמתרחק מה-Heavy Metal ונכנסים הרבה יותר אל תוך ה-Hard Rock המסורתי. השיר With a Kiss הוא בלדת רוק רגועה. גם בשירים שבהם יש נימה יותר מטאלית כמו Dead on the Line ניתן לשמוע ברקע משהו שמחפש להיות קליל ומגניב. עם זאת, שירים כמו Frozen Fire מכילים לצד השפעות Rainbow גם תחושה של Megadeth עם שירה מעט יותר טיפוסית. על סאונד Pantera כבר דיברנו. בבסיסו, שיר הנושא של האלבום לא מכיל מלודיה קלילה ומתחנפת וכולל הבלחות קלות של שירה קשוחה או של דקלומים אפלים אה-לה King Diamond. כך נראה שהצד המטאלי של האלבום יגיד שמדובר בתכנים מסורתיים וקלים ומנגד מדובר באלבום כבד מדי מכדי שלא יזכה לאימוץ בידי סצנת המטאל.

גם מבחינת ליריקה נראה שנעים בין נושאים של סקס, סמים ורוקנרול (כשהשיא כמובן ב-I'm In Love with Rock N' Roll) לבין עמימות אסוציאטיבית שאומרת הרבה יותר לכותב מאשר לקורא. בשני המקרים, נראה שלא מדובר בדברים שמעודדים יותר מדי חיבור וברור שהדגש של הלהקה הוא על הלחנים הרבה לפני שהוא על המילים. מהבחינה הזאת, אי אפשר יותר מדי להשוות בין Metal Scent ובין Rainbow למשל. שירי האלבום בנויים הרבה יותר על אווירה מאשר על מסר ולא מדובר באלבום שבא יותר מדי לטרוף את הקלפים, להביא קוועץ׳ ללבבות או להרים את המאזינים על הרגליים. מקסימום לגרום להם לקפוץ במקום ולהביא headbanging סוער.

הלהקה התקדמה והתפתחה רבות מאז ימי הקאברים למזרחית בשביל הגאג. פיספסתי הרבה לאורך השנים. נראה שיש כאן חברי להקה רציניים שבאו להביא מוזיקה ישנה עם ״ריח מטאל״ חדש ולהראות לכולנו שהם לא נעלמו. סך הכל האלבום הוא אלבום כייפי שנשמע טוב, מפתיע בכבדותו, מפתיע בקלילותו והעביר לי כמה וכמה נסיעות ארוכות בנעימים. אל תחפשו את LA רחוק – יש לנו אחת ממש כאן.