Michael Romeo – War of the Worlds Pt. 1

שמעתי את אלבום הסולו הראשון של מייקל רומאו, גיטריסט להקת הפרוג-פאוור Symphony X. קראו לו The Dark Chapter, הוא יצא ב 1994 והוא היה אלבום גיטרה ניאו-קלאסי אינסטרומנטלי שגרם לי כמעט לתרדמת ממנה לא הקצתי. באמת. הנחירות שלי היו הדבר הכי מעניין באלבום הזה.

תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשאפילו ההקדמה לאלבום הסולו החדש נפתחה עם איזה תזמור סימפוני ישירות מסרט פנטזיה קודר, והתקדמה משם לקטע מטאל אינסטרומנטלי כבד ומרשים. הצלחתי לא לנחור, זה לא היה סתם אוננות ניאו-קלאסית, אלא מטאל כבד מלודי ומעניין – למרות שזמר עוד לא שמעתי שם. הבחור יודע לנגן, את זה הוא כבר הוכיח, הוא לא מאלמסטין, אבל הוא ניאו-קלאסי טוב, אבל מה שיותר חשוב – הוא כותב פה יופי של ריפים כבדים, וזה בעיני הרבה יותר חשוב מעד כמה מהר הוא רץ במעלה הגיטרה.

ההפתעה האמיתית הייתה עם השיר Fear the Unknown, פרוג-פאוור ישירות מהספר של Symphony X חדש, סולן מלודי משובח שמזכיר לא מעט את חברנו ראסל אלן – וזה מעלה בי איזו תחושה שזה בכלל היה אמור להיות אלבום של Symphony רק שראסל חברנו עסוק מידי בלהקתו השנייה. בקריאה מהירה התחושה שלי התגלתה כמוצדקת, זה אלבום שנכתב והוקלט כשראסל אלן התאושש מהתאונה הקשה שעברה על להקתו Adrenaline Mob ושאר חברי סימפוני עסקו בדברים אחרים.

אז מייקל הראה לכולם מאיפה משתין הדג. לפי השיר הזה הוא לא צריך לא סימפוני ולא איקס, הבן אדם גיטריסט בחסד וכותב שירים עילאי.

השיר Black הוא סינגל ששוחרר מהאלבום לפני כן, והוא מה שעורר את תאבוני לעוד, מטאל סימפוני בהתחלה, וריף של Thrash/Power מעולה בהמשך, הסולן הטרי Richie Castellano הוא לא פחות מתגלית, אין לו את הצרידות האגרסיבית של ראסל אלן, אבל יש לו טווח קולי מרשים ביותר והוא יושב מעולה על המוזיקה של רומאו. מי שמתגלה כעוד הפתעה נעימה באלבום הוא המתופף הוותיק John Macaluso, מי שניגן עם אמנים כמו מאלמסטין וגם ב Ssymphony כמתופף מחליף לתקופה, הבחור ידוע כתותח וותיק, אבל פה – בזכות הפקה משובחת ושירים שכתובים טוב, יש לו הזדמנות טובה לזרוח.

שיר כמו F**king Robots הוא הפתעה מגניבה, הרבה אפקטים אלקטרונים לצד הקלידים הסימפוניים, ריפים וברייקים שבורים ומעניינים, פה רומאו מראה שגם כקלידן הוא לא תותח לא קטן, שמצליח ליצור פה קטע פרוג לא סטנדרטי אבל מלודי, עם תחושת Ayreon קלה ויש מי שיגיד שהשפעות דאבסטפ וסגנונות אלקטרונים.

Djin הוא הרגע הכי Symphony X באלבום, כולל אלמנטים אוריינטליים שהיו יושבים בבית גם בשיר של Myrath למשל, ופה Castellano נשמע יותר ראסל אלן מראסל אלן, ללא ספק רגע שישמח כל חובב סימפוני אקס באשר הוא. ריף הסיום קצת הזכיר לי את הפסקול הקלאסי של הסרט Dune, ובגדול – אין ספק שזה היה טוב.

אפשר להמשיך, אבל למה?

זה אלבום מצוין, זה בת'כלס אלבום חדש של סימפוני שישמח גם מעריצי Aryeon, ואפילו קצת אוהבי Dream Theater מינוס קצת אוננות מוזיקלית)תאזינו לשיר Believe ותבינו) וככזה הוא בשקט מאלבומי הפאוור/פרוג הטובים של השנים האחרונות. אני ממליץ עליו בחום לחובבי הז'אנר.