Misery Index – The Killing Gods

לא צריך לחפש רחוק שרוצים Death Metal מצוין. מבחינתי, Misery Index, הבת הממזרית של Dying Fetus שהתמידה להמשיך ולדבוק בעולם בין Brutal Death Metal ו-Grindcore מבלי לאבד את הראש או את הלב לאופנות מיותרות במטאל הקיצוני, ממזמן קנתה לעצמה מעמד של כוכבת אמיתית בתחום, בתור להקה עם אחד מהשמות החזקים ביותר בז'אנר מבחינת ביצוע, כתובה ותוכן מוסיקלי ומילולי. זה מרגיז שמדברים איתך מצד אחד על Death Metal, שהוא בהווייתו מוסיקה של ברברים ומרחץ דמים – ומכניסים לך מושגים כמו שכלתנות, קונספטואליות או חס ושלום גם חדשנות – אבל אין מה לעשות. לי יש גבול לכמה פעמים אוכל לשמוע עוד פעם את אותו האלבום של להקות עבר כמו Bolt Thrower שפחות או יותר נשבעו לא לקחת חלק ביצירה של Death Metal נוסף, לבין האלבומים המתחלפים של Napalm Death או Vader שמוצלחים ככל שיהיו – אני כבר לא מבדיל בין ידיי ורגליי במסחרה שהולכת שם מדי שנה וחצי. שירים מסוימים נכנסים לסט-ליסט ונעלמים ממנו במהרה איך שהאלבום הבא אחריו יוצא, והכול נועד למתג את הקלאסיקות בתור הלהיטים שישרדו גם לסיבוב הופעות האיחוד – וכל השאר הוא בגדר השגרה הקיצונית והרגילה.

זוהי התחושה ההפוכה שאני מקבל מ-Misery Index באלבומם האחרון – The Killing Gods. אני הכרתי את החבר'ה האלה עוד מ-Discordia ב-2006, אבל הם עברו כל כך הרבה תהפוכות מבחינה סגנונית, בתקופה של פחות מ-10 שנים, שאפשר בהחלט להצביע על ההתפתחות שלהם כאמנים ולהקה, גם כשמדובר בז'אנר שהוא האימא של החוראניות.

הטקסטים של החבובים האמריקאים האלה, מבחינתי, תמיד שיחקו תפקיד חשוב, וגם שהם נקבו במילותיהם הארסיות את המדיניות הישראלית בעזה לפני למי-אכפת-כמה-זמן, הם דאגו להבהיר שהם יורים לכל הכיוונים וכל מה שמרתיח את דמו של Jason Netherton סולן ובסיסט הלהקה עולה על מחברת הליריקה שלהם לפני שהוא נכתש באכזריות בקובלנות הפוליטיות והחברתיות של הלהקה בצורת שירי Death Metal. העם האמריקאי, אחרי הכל, ספג מהם הכי הרבה, וגם כמה שלוחות אחרות במערב, במזרח התיכון ובכל חור על הפלנטה, מה שממש לא הפריע להצטרף לאומנים שמבקרים בישראל להופעה (תוך כדי שהם מבקרים את ישראל, האמת, אבל מסוגלים לעשות את ההבדלה בין הפוליטיקאים שמנהלים אותה לבין המטאליסטים שבאים לתת בראש, וכן ירבו אומנים כאלה). הפעם הטקסט הזה מקבל פן חדש, אפל בהרבה. אני כבר התרגלתי מכל הכיוונים לקבל את ה-Death Metal שלי בצורה האפלה שלו, אבל כש-Misery Index נשענת בכל כובד משקלה על הפן המצמרר והכמעט-אווירתי, זה יוצא הרבה יותר מרשים, בהתחשב בעובדה שהם לא זונחים שום אלמנט מוסיקלי מהאופי שלהם בחוץ. הם עדיין אותה להקת Death Metal עם הרבה Hardcore ו-Grindcore בתערובת, ועם זאת, יש באלבום אווירה מחשמלת בברקים שחורים.

נתחיל מהבסיס, השירים פה ארוכים יותר, כבר מתקרבים לאורכי השירים של Dying Fetus בעצמם, ובקלות לוקחים את להקת האם עם יד מאחורי הגב שמדובר בטקסטים חכמים. משיר הנושא אשר מכפיש את הכנסייה והממסד הדתי בכלל, דרך Sentinels המהיר והמשסף שמוקדש לכל המזל"טים באשר שם (והפעם באמת מדובר במטוס-זעיר-ללא-טייס במקום למזל-טוב פשטני), ועד ל-Colony Collapse שפחות או יותר מאחד בין 'אודיסאה בחלל 2001' לבין חוויה על גבול כתביו של Lovecraft. המוסיקה יכולה לעמוד בדיסוננס מוחלט לאמירות החכמות, שמתיימרות רק לגרד את פני השטח כדי לעורר את השאלות המשכילות שלהן (והלהקה מרבה להתרברב בהשכלה שלה, בציטטות מסופרים וחוקרים מפורסמים) כי היא פשוט חובטת כמו מטחנת בשר באוזן – ובצורה הכי מחמיאה שאפשר להסביר אודות Death Metal. להבדיל מאה הבדלות מלהקות כמו Septic Flesh או Fleshgod Apocalypse, שכבודן במקומם מונח אחושרמוטה, Misery Index זונחת כל אלמנט שאינו מרוכז בלהקה הבסיסית על מנת לייצר שיר אווירתי, עם אקורדים מתפתלים כמו מחושי-חישה בלילה היישר מתוך סיוט, דרך ריפים שקוצבים כמו מטח יריות והפגזות, ועד לסולואים שלשם שינוי באמת בולטים לטובה ולא נשכחים אחרי שמיעה חוזרת ונשנית.

מי שלא אוהב את ה-Death Metal שלו אכזרי ולא מתפשר, אין לו מה לחפש פה. אני גם מאד אוהב את המלודרמטיות של Behemoth או את הפאתוס של Morbid Angel בתקופתם, אבל בשורה התחתונה, Misery Index היא ה-Cannibal Corpse המודרנית, רק שהיא נועצת את שיניה וטפריה לא במיליון סיוטי בשר ודם של Cannibal Corpse, אלא שהיא מבהיקה לפלח את המסר שלה מבעד למטחי המוסיקה הקיצונית, ולהשאיר טעם לעוד. אם אינני טועה זהו האלבום הארוך ביותר של Misery Index, ומעבר לאורכו, הוא גם כולל דגש מרשים על אווירה, מהפתיח לאלבום דרך הרצועה האינסטרומנטאלית שמהווה פתיח נוסף לקראת אחד השירים החזקים בו – Conjuring The Cull. נדמה שהחילוף בליין-אפ לפני כמה שנים טובות, שהוליד את אלבומה הקודם והלא-רע-בכלל מאז Traitors המצוין, רק עשה טוב ללהקה. כעת, בשלים יותר, נגישים יותר בצורה מסוימת אך בלי לוותר על אינץ' מהמסלול המוסיקלי בהם הם דורכים – הצליחה Misery Index ליצור אלבום Death Metal מצוין, קליט, חכם, אלגנטי ועם זאת שנהנה מכל מה שפשוט, מלוכלך, ואגרסיבי בז'אנר שלה.