Moran Magal – Time Prisoner

אם אתם אוהבים מטאל על ז'אנריו הרכים יותר וטרם נתקלתם במוסיקה של הפסנתרנית-זמרת-יוצרת הבינ"ל מורן מגל, אפשר לקנא בכם קצת. אלבומה החדש "Time Prisoner", שיצא באפריל האחרון דרך הלייבל הגרמני היוקרתי 7hard, יכול בהחלט לספק לכם את הרגע הזה של האושר המזוקק בו אתם מגלים עולם חדש ונפלא. יודעים מה? ייתכן מאוד שתרגישו כך אפילו אם אתם פשוט אוהבים מוסיקה כתובה ומבוצעת למשעי בלי קשר לטייטלים סגנוניים. את הסגנון של האלבום ניתן אגב לתאר כפרוג מטאל סימפוני עדין, שכמו עבודותיה הקודמות שם במרכז את השירה הנעימה והנוגעת של היוצרת, וכמובן את הפסנתרנות הבלתי רגילה שלה. יחד עם זאת, ההפקה המצוינת (של מגל ושל המפיק והמולטי-אינסטרומנטליסט הגרמני המשובח מתיאס אלכסנדר פרייסינגר) מציבה מאחוריה נבל, מנדולינות, גיטרה אקוסטית חלילים שונים המנוגנים ע"י פרייסינגר עצמו וזאת בנוסף ללהקתה הקבועה הכוללת את תומאס קוק על הגיטרה, ישי זומר על הבס, מרקוס פמינלה על התופים וצמד הכנריות שיר רן-ינון וסקיי קינלאו. תוספת מיוחדת נוספת היא מקהלת הרוק/מטאל שטימגוואלט הברלינאית שגויסה לפרויקט, שביצעה עיבודים יוצאים מן הכלל שכתבה מגל עצמה.

כל הלחנים באלבום הם של מגל עצמה, ומביאים לידי ביטוי שנים ארוכות של למידה, רקע קלאסי, גיבוש סגנוני ויצירתיות בלתי רגילה. למרות המורכבות שיש בתזמור עשיר כל כך, האלבום קולח ונגיש לקשת רחבה מאוד של מאזינים בעיקר בזכות האופי המפוקס של הלחנים, שמצליחים לשרת היטב את המטרה וגם לתת דרור למוסיקאליות הרבה שיש ביוצרת הנהדרת הזו.

האלבום נפתח בשיר הנושא הנפלא, המתאר את החוויה הממכרת של הילדות הנצחית שהאומנות מעניקה לנו. מגל מתארת אותה כמורכבת מאוד ומשלבת בין שמחת חיים, רוממות רוח והתלהבות, לצד חוסר מודעות ותחושות קשות של בדידות, נטישה, חוסר אונים וכיליון. הלחן והעיבוד של השיר מזכירים קצת את דרים ת'יאטר ברגעים הפחות פרוגיים שלהם (Forsaken למשל), והקצביות שלו הופכת אותו לנגיש מאוד. באופן שממחיש היטב את תחושת הדחק, בסיום השיר ישנה עליה רציפה בטמפו בזמן שמגל חוזרת על היותה אסירת הזמן. בשיר זה מציגה מגל את הנושא המרכזי של האלבום, והוא העובדות שמציב בפניה, ובפני כולנו בעצם, הזמן החולף. סגנונה של מגל הוא אמיץ, אישי וחשוף מאוד ומשלימה אותו באופן מבריק כתיבתו של יותם "דפיילר" אבני, שידוע בעולם הדימויים היצירתי והעשיר במיוחד שלו, ובציוריות צבעונית יוצאת מן הכלל.

בשיר הבא, Don't fall asleep, סוחפת מגל את המאזין בקצביות ועם טקסט ולחן המנוניים וקליטים מאוד שבקלות יכלו להיות להיט של ווית'ין טמפטיישן או אוואנאסנס. בקטע השלישי, Take me down, הקצביות הופכת לאיטית יותר, הגיטרות הופכות לכבדות ומגל ברגע של יאוש מבקשת "Take me down when you fall" ומתארת את חוויית ההתאינות המאפשרת לה להפסיק לפחד ולהיפגע. לקראת סופו של השיר ישנה התעצמות של האמירה הזו שמתבטאת בהכפלת המהירות ושיח מלודי מרהיב בין השירה ובין הכינור.

הרצועה הרביעית, Numbers, מבססת בתחילת הדרך ריף גיטרה גרובי בחמישה רבעים ומקצב תופים מגניב, ועליהם מתארת הזמרת איך המספרים רודפים אחריה ואחרינו בכל אשר נפנה וגורמים לנו לאובדן השפיות והדרך. כמו ב-Take me down, השיא מגיע בסוף וכולל גם מנגינה מהירה המוגשת בהרמוניה של פסנתר וכינור.

ב-White, השיר הבא ברצף, אנו פוגשים לראשונה את הכתיבה של אבני. הלבן הזה, שהוא כל הצבעים יחד, יוצר חוויה כאוטית וכואבת שיוצאת לדרך עם מנגינה מינימאלית ואיתה ריף גיטרה מהיר, זעוף ומתוח הנותן את הטון להמשך. גם השיר הזה כולל פזמון "גדול", ומפתיע עם קטע מעבר דרמטי ודיסוננטי עם הופעת אורח של זמרת האופרה פלין לאנג.

שלושת השירים הבאים, בהם הטקסטים נכתבו על ידי אבני, מציגים את ההתמודדות עם המעבר לשלב החיים הבא, חילופי הדורות וגעגועים. ב-Pendulums הוא מודה בצער ש-"Age becomes our sin", אבל יוצא נגד האמירה הזו בתארו את המוסיקה כבלתי נראית וככזו לא משנה לה אם אנחנו בני 16 או 60. זוהי הבלדה הראשונה באלבום ולמרות שהיא נעה באופן איטי וכבד היא חלילה אינה מגושמת ויש בה סי-פארט עצום שבו אנו צולחים שני שינויי סולם בזמן קצר, ואיזה יופי של עבודה עושה שם המקהלה. כיאה לסטליסט מתוכנן היטב, Mouth of history העוקב הוא חגיגה גרנדיוזית בעלת אופי פולקי המזכירה גם המנוני פאוור מטאל של להקות כמו סטראטוואריוס או ראפסודי אוף פייר. הוא נפתח במנגינת נושא מרהיבה ומתוזמרת לעילא וממשיך לתוך בית ופזמון ענייניים וקליטים. בשונה מלהקות רבות מז'אנרים אלה שמסתפקות בהדמיות סאונד ממוחשבות, כאן ניתן לשמוע את הנגינה החיה (והמצוינת) על כלים אמיתיים וההבדל מורגש בהחלט. לחדוות היצירה הזו מצטרף אבני עם מאטפורה המבוססת על סיפורם המיתולוגי של קרונוס ובנו זאוס, באמצעותה הוא מדגים את עליונות הזמן באמצעות חילופי הדורות (ואיתם גם שינוי במאיישי עמדות הכוח) שהם כידוע בלתי נמנעים. גם לשיר הזה התייצבה המקהלה בשיא תפארתה.

בבלדת הגעגועים Days of yore חוזרת מגל לאזור הסיפורי עם התזמור המינימאמלי, והזרקור מאיר פתאום על נגינת החליל הנעימה של פרייסינגר והליווי כולל נוכחות בולטת של גיטרה אקוסטית. השיר הוא במשקל של שלושה רבעים, דבר שגורם לו לזרום בקלילות למרות שמדובר בבלדה. הפעם לוקח אותנו המשורר אל ההתפרקות על העבר, ואל תהיות שמא כבר עבר זמנה של השמחה, האם זהו הפרק האחרון ביצירת חייו ומדוע התקשחו פניו. הוא מביט בדמות האישה הצעירה/הנערה וציפור השיר העליזה, ולעצמו הוא אומר "Envy is not ugly if you can sense her by the door" (כלומר שניתן להתמודד עם הקנאה אם יודעים שהיא מתקרבת) ואז מוסיף בהשלמה "I used to be like you before". האופן שבו מגל מפרשת ומגישה את המשפט הזה הוא מרגש במיוחד ויוצר רגע פשוט, כן, אמיתי וחזק מאין כמותו.

בשני השירים האחרונים – Planet prison ו-Child forever, מסכמת מגל את ההתמודדות שלה עם האספקטים השונים של אתגר הזמן הגדול. כפי שמרמזים שמות השירים, הפתרון הוא מורכב. הראשון מבין השניים, מתאר סיטואציה עגומה ונטולת פיתרון שבה "We all are time prisoners". הוא עושה זאת באמצעות לחן קודר יחסית לשירים קודמים, עם הרבה תנועה הרמונית ומלודית ושינויי משקל שיוצרים תחושה של מצוקה. זה המקום להחמיא למגל שוב על האופן המהודק שבו היא מלחינה ומעבדת. גם כשהיא משתמשת בכלים קומפוזיטוריים רבים מתוך אלה העומדים לרשותה, המאזין יכול לעקוב בלי מאמץ רב אחרי ההתרחשויות.

בהגיע השיר האחרון, הבמה מתרוקנת מנגנים והגיבורה שלנו מתיישבת ליד הפסנתר, מודה לכולם ונושאת את דברי הפרידה שלה. בשיר פשוט ומבוצע היטב, אומרת מגל שהיא בוחרת להיות ילדה לנצח, ומציעה גם לנו לעשות כך. להיות עם הלב במקום הנכןן. לא לפחד לחיות, להאמין ולסלוח. נכון, היא מוסיפה, להיות ילד זה לא קל כי אחרים מתקדמים מהר יותר, אבל נראה שהיא מוכנה לשלם את המחיר הזה. כמה שהיא צודקת.