1. Piles of Little Arms
  2. D.E.A.D
  3. Garden of Disdain
  4. The Righteous Voice
  5. The Righteous Voice
  6. Paradigms Warped
  7. The Pillars Crumbling
  8. For No Master
  9. Declaring New Law (Secret Hell)
  10. From the Hand of Kings
  11. The Fall of Idols

אני חושב שמראש אסכם את מה שהופך בעיניי את האלבום החדש של מורביד אנג'ל לאלבום טוב: הוא לא דומה לאלבום הקודם. כן. עד כדי כך. מי שלא שמע את האלבום הקודם של מורביד אנג'ל לא יבין איזה פער תהומי יש בין הניסיון הביזארי של הלהקה דאז לעשות אלבום שמערבב אינדסטריאל ובו התוצר פשוט נוראי לרוב, לבין החזרה של הלהקה לעשות דת' מטאל לפי הספר.

אז מה נשתנה האלבום הזה מכל האלבומים? טוב, לא מכולם, אבל מסיבות שלא ידועות לי דייויד וינסנט (הסולן/באסיסט) עזב (שוב) את הלהקה, ובמקומו הגיע (שוב) סטיב טאקר שכבר הספיק ללכלך בראיונות על קודמו בתפקיד. אכן, מדי פעם יש צורך לעשות ריענון בשורות, גם אם מדובר בתפקיד הסולן (אני לרוב נגד החלפה של דבר מהותי כמו סולן, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה) ולשמחתי האדון טאקר לא נופל מוינסנט אלא פשוט שונה ממנו. לשירה של וינסנט צבע קול מאוד ספציפי לעומת טאקר שנוטה להישמע יותר אולדסקול וגנרי, אבל גם חד יותר.

אבל בואו נניח לרגע בצד את כל סוגיית הסולן/באסיסט ונדבר על כל השאר. למי שמשום מה שומע מטאל ואיכשהו לא מכיר את מורביד אנג'ל, מדובר מאחת ממייסדות הדת' מטאל, להקה שפועלת עוד משנת 1983 וזהו אלבומם העשירי. לפני מספר שנים הלהקה איבדה את המתופף שהיה מחלוצי מכונות הירייה האנושיות, פיט סנדובל שלהבנתי, הפסיק לתופף עקב כאבי גב חמורים. לאחר עזיבתו של וינסנט נשאר טריי אזגת'ות' (בחייאת בנאדם…) השריד היחידי מההרכב המקורי של הלהקה.

האלבום נפתח כאילו מתוך אמצע שיר, בלי איזשהי התחלה ברורה. ישר דאבל באסים, ישר פריטה מהירה, ישר רצים לריף השבור הבא. הגראולים של טאקר מחזירים אותנו אחורה בזמן, אך הסאונד מיד אומר אחרת. מצד אחד, הסאונד הוא מאוד אולדסקול בגישה שלו. בתחושה שלו. בעובי שלו. הוא לא מצוחצח, לא טרבלי מדי, לא סאונד שנעשה על ידי גיטריסטים. אז התחושה היא אותה תחושה מוכרת, אבל עדיין יש בסאונד איזשהו "ניקיון" מודרני ואני בהחלט אוהב את ההתקדמות הזאת. השיר Piles of little arms אינו משאיר מקום לויכוח: מורביד אנג'ל חזרו לעצמם ואפשר לקוות שימשיכו בדרך הזו.

D.E.A.D ממשיך את הקו של קודמו, עם לא הרבה מחשבה מאחורי בניית השיר, אלא פשוט דת' מטאל ברוטאלי לתוך הפרצוף שלך. בשלב הזה אני נותן לרגע את תשומת הלב לאגף התופים שבאלבום הנ"ל מאוייש על ידי סקוט פולר, שזוהי ההוצאה הראשונה שלו עם הלהקה. מה אומר? סקוט הוא מתופף מצוין ללא ספק, אבל הוא פשוט לא פיט סנדובל. לטעמי, מעריצי הלהקה שגדלו על האלבומים הישנים יתקשו להתמודד עם התחושה הזאת, שהאופי של סנדובל כבר לא שם. משהו בגולמיות של סנדובל הוחלף במתופף שעושה עבודה נהדרת ללא רבב אבל חסר את הנשמה.

Garden of disdain לוקח את האלבום הילוך אחורה ומאפשר לכלים לעבוד טיפה פחות ולהחזיר את הספוט לסטיב טאקר. זה לא כאילו שפולר מפסיק עם הדאבל באסים, אבל הפוקוס נשאר על הבחור העצבני שצועק למיקרופון ונשמע פשוט מצוין גם בגיל 46. מה שכן אציין לרעת השיר הנ"ל הוא שלכל אורכו די נשאר עם אותו קצב ואותו וייב מה שמשאיר אותו מעט מונוטוני.

The Righteous Voice מגביר במעט את הקצב באלבום, מזכיר שיש ללהקה גם מחלקת גיטרות, וכאן ההזדמנות לחזור לסוגיית הסאונד ולהגיד שהגיטרות באלבום נשמעות נמוכות ועבות, ולפרקים נשמעות אפילו מאוחדות מדי עם הבאס. הסאונד כולו נשמע די כמו מיקשה אחת עבה שכזו, הנותנת לאלבום תחושה משלו וסאונד מאוד בשרני מחד, אך מעט מבטלת מהפוטנציאל של האלבום להשאיר אצל המאזין קצת מהמלודיות שלו בראש שכן בסאונד שכזה מעט קשה לאוזן לתפוס מה קורה שם. למרות זאת, השיר רווי האלימות נשמע מבחינתי כל כך דת' מטאל קלאסי שאפשר כמעט לשים אותו במילון כדי שישמש את ההגדרה של דת' מטאל. במהלכו גם מבליח לו סולו מטונף ויפייפה של אזגת'ות', מסוג הסולואים שמשאירים אותך עם טעם של עוד.

אישית, Architect and Iconoclast הוא השיר שהכי התחברתי אליו באלבום. איכשהו, דווקא המחסור המלודיה, והמיליון בלאסט ביטס בעמדת התופים יוצרים בו אווירה כאוטית ששולחת אותי אל הליריקה, שגם זמנה הגיעה כאן. כל השיר כתוב בגוף ראשון, מעמדתו של "היוצר" או "הארכיטקט" של הכל, שמזכיר שהוא גם יכול להרוס את כל מה שבנה. בעודו מאיים, מגיע עוד סולו גיטרה קצר אך קצת פחות מספק מקודמו, רק כדי לחזור שוב למלאי האלימות שיש לשיר להציע. בתוך כל הכאוס חוזר בסיום הפזמון, שלשם שינוי קל להפריד אותו משאר השיר שכן הוא המקום היחידי בערך שאין בלאסט ביטס, אלא feel רגוע יותר.

אחרי Paradigms Warped שנשמע די סלאדג'י, ו- The Pillars Crumbling המעט מונוטוני, הלהקה מחזירה את האלבום לחיים עם For No Master. השיר נשמע כל כך אולדסקול שלרגע אפשר לטעות ולחשוב שמדובר באיזשהו חידוש משנות ה-80 שזכה לסאונד קצת יותר טוב. יש כאן 3 וחצי דקות של אלימות טהורה, עם תופים ושירה בקדמת הבמה וגיטרות די מאחור. כאן המקום לציין עוד סולו קצרצר שמבליח ומשאיר מעט אכזבה, שכן אזגת'ות יכול לעשות סולואים נהדרים, אך נראה שבחר לתת די את המינימום לאלבום הזה מסיבות שלא ידועות לי.

אחרי Declaring New Law (Secret Hell) המעט מונוטוני ו- From the Hand of Kings שנשמע כל כך אכזרי ובועט שאפילו אין צורך להכביר במילים על כמה שהוא טוב והולך להיות שיר שחורך במות, מגיע סיום האלבום עם השיר The Fall of Idols. השירה של טאקר נשמעת עצבנית מתמיד, הגיטרות והתופים בתיאום מחושב היטב, ולקראת הסוף אפשר גם לשמוע עוד סולו גיטרה קצת יותר ארוך, ואין כמו שיר שמסתיים בסולו, שלא לדבר על אלבום שמסתיים באחד כזה.

לסיכום, עם כניסתו ללהקה של פולר בעמדת התופים והחזרה של טאקר לעמדת הסולן/באסיסט אפשר קודם כל לשמוח שמורביד אנג'ל קיבלו את זריקת המרץ המחודשת לה היו זקוקים כל כך אחרי האלבום האחרון שהיה פשוט הזוי. נשמע שהלהקה מצד אחד ניסתה מאוד להחזיר עטרה ליושנה מבחינת החומרים ולטעמי גם הצליחה, ומצד שני, גם כיוונה לסאונד שקצת יותר עובד בימינו. אני חושב שעם סאונד אולדסקול, האלבום יכל להשתלב היטב בדיסקוגרפיה של הלהקה אי שם בסוף שנות ה-90 העליזות. כן אגיד שוב שלטעמי הגיטרות אינן מקבלות מקום מספיק נכון במיקס, על אף שתפקידיהן כתובים היטב, ואם כבר הלהקה הלכה על סאונד שמעט יותר מודרני, אפשר היה ללכת עוד אקסטרה מייל ולכבד את הגיטרות בסאונד יותר חד שהיה ללא ספק מרים את האלבום הזה עשרות מונים. מורביד אנג'ל חזרו, ונותר לקוות שמכאן המגמה תהיה רק עליה, ולא נפילה תהומית לאלבומים אקספירמנטליים מדי, כי את הדת' אולדסקול שלנו אנחנו אוהבים אולדסקול.