Morbus Chron – Sweven

לפעמים השגרה המעייפת של להיות כתב ומאזין מטאל ומוזיקה בפרט גורמת לך לצאת ולחפש אופקים חדשים, לנבור בין לייבלים, קישורים ביוטיוב, בנדקמפים ומה לא. הרצון הזה של לגלות את הדבר הבא, את הדבר הקודם שפיספסת או כל דבר טוב אחר הוא מה שמניע אותי כצרכן ומאזין מוזיקה ובעיני הוא כמו מסע צלב בלתי נגמר למצוא את האלבום המלהיב הבא. במקרים מסוימים, יש להקות נהדרות שנמצאות ממש מתחת לאף, בלייבל גדול כמו Century Media למשל.

את האלבום של Morbus Chron ראיתי די במקרה, שכן הלייבל לא קידם אותם בצורה מאסיבית והאלבום הזה יצא בשקט יחסי לפני כחודשיים. הוא תפס לי את העין בעטיפה היוצאת דופן שלו ובכך שהם תויגו כלהקת Death Metal מה שלא כל כך נשמע בסינגל שיצא מהאלבום שכן הצלחתי לשמוע. למען האמת לא ממש הבנתי מה הם מנגנים אבל ידעתי שאני רוצה לשמוע יותר מזה.

אפשר לנסות ולשייך את ההרכב הזה לגל של הRetro Death Metal וכנראה כך גם עשו קברניטי השיווק שלCentury Media כדי לשווק את האלבום וההרכב. המון להקות היום מוכרות את אמא שלהן לשטן כדי לנסות ולעשות משהו שיהיה שווה באיכותו למה שהיה אז בסצנת הדת'-בלאק ולנסות ולשאוב ממנה את הבוסריות, האווירה האפלה והלכלוך שהיו חלק בלתי נפרד מהסאונד והאיכות של אותן שנים.

אחרי מחקר קצר ושמיעה של האלבום הראשון של ההרכב שיצא ב2011 ישבתי וצללתי לעומק אל תוך האלבום השני. המסע לא היה פשוט, להגדיר את זה כ Death Metal זה להעליב גם את הז'אנר וגם את מה שעושים החבר'ה הללו. האלבום הזה הוא מסע מרתק חוצה ז'אנרים, מצבי רוח ופאזות – מטאל אווירתי קודר ומכאיב באותה נשימה.

Berceuse פותח את האלבום עם פריטות גיטרה עדינות, מצילות שמרגישות תחילה כאילו נוגעים בהן בקצות האצבעות אך מהר מאוד נכנס תיפוף כוחני שמתפתח לאט לאט .נוצר פה קונטרסט מעניין בין העדינות של הגיטרות לתופים שרוצים כבר לדהור קדימה והגיטרות מעכבות אותן ביציאה לקרב. יש פה המון אוירה, כזאת שמכינה אותך לקראת המכה שעומדת להגיע עם שיר הפתיחה, מדובר ב Intro שעושה את העבודה שלו בצורה מדויקת ומכין אותך לקראת הבאות.

Chains מתפתח מתוך השיר הראשון וממשיך עם אותה פריטה ובקצב מיד טמפו די כועס הוא הצליח לכבוש אותי בשמיעה הראשונה, הוא נבנה מתוך האיטיות לידי מפלצת זועמת של ממש. הסולן Robert Andersson מתבלט בגראול ברברי וצווחני, כזה שמושפע היטב מ At The Gates המוקדמים ומבלאק מטאל מודרני אבל עם זאת יש לו חספוס מסוים ועוצמה שמייחדת אותו. המעגל נסגר כשהשיר מסתיים בעוד קטע נגינה אווירתי שתוחם את השיר כמו במין מסגרת, מאפיין שחוזר באלבום ושוזר את כל האלבום לכדי יחידה מגובשת.

Towards A Dark Sky הוא פשוט פצצה של אולדסקול דת'-בלאק, פרט לריפים ולכתיבה הדיסוננטית שישר לוקחת אותי שוב ל ATG המוקדמים ואפילו ל Voivod. הקטע הוא הרבצה ברוטאלית עם קצת טאץ' שבדי של פעם בפרט מאמצע השיר שפשוט הופך לחגיגה של מטאל קיצוני, ריפים של בלאק מטאל שנשמעים כל כך מרעננים שאתה תוהה אם באמת שמעת אותם לפני כן וגם אם המתופף קצת נבלע אי אפשר שלא להיבלע ולהיסחף במערבולת הזאת. 2 הדקות האחרונות מתוך 7 הדקות של השיר מחזירות אותנו למסגרת המוזיקלית של האלבום ולנגינה שעוטפת את השירים ולוקחת אותנו איתה אל עבר השלב הבא.

Aurora In The Offing דווקא יוצא מהמסגרת שהייתה עד כה ולוקח את הלהקה לסיבוב במחוזות הת'ראש-בלאק והאולדסקול. זה נשמע ישן ולא כי זה מנסה חזק מדי, אלא כי זה תופס את הפואנטה של אבות הז'אנר – נסיוניות והתפזרות, אבל כזאת שנשמעת חיננית ולא כמו דמו של להקה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה, מדובר פה בכתיבת מוזיקה שמאוד מודעת לעצמה. השיר הבא אפילו לוקח את המוזיקה של הלהקה עוד יותר עמוק אל תוך הניסיוניות והפרוגרסיב ופה כבר חלק מהמאזינים עלולים להתעייף אבל אני ממשיך לאכול את מה שהם מגישים לי ונהנה מכל רגע.

Ripening Life הוא עוד אגוז קשה לפיצוח, שיר שנע על הקו הדק שבין Death Metal ל Progressive Metal חורני, לעשות פה Name Dropping אולי יוציא אותי כתב גדול, אבל לא יקדם אותי ואתכם בתוך השיר הזה שהוא סוג של עונש חינוכי. The Perminal Link הוא גם ממתק שצריך לשבת ולעכל אותו לאט לאט – יצירה לכל דבר ועניין שנעה ומזגזגת בין אינסטרומנטליות ושיר של ממש. הקו בין שיר לרצועה אינסטרומנטלית מעולם לא נראה אפור יותר, המון פעמים באלבום הזה תמצאו את עצמכם תוהים מתי התחלף השיר, איפה אתם ואיזה יום היום.

אחרי רצועה אינסטרומנטלית סוחפת נוספת מגיע Beyond Life's Sealed Abode שגם הוא למעשה אינסטרומנטלי ברובו והוא השיר האחרון באלבום שנשמעת בו שירה של ממש. מין הזיה גיהנומית שגורמת לתחושה כאילו הסולן הולך ונעלם בתוך המוזיקה הקודרת של ההרכב. Terminus כשמו הוא – סוגר את הבסטה. בשש דקות ושלושים ושמונה שניות של הרפתקה עמוסה של מטאל, פיוז'ן קודר, פרוגרסיב ופסקול אווירתי לחיים שלמים.

אני חושב שההישג הכי גדול של Morbus Charon הוא שהם גרמו לי להסתכסך עם עצמי על האלבום שלהם. שברתי את הראש בלא מעט האזנות כדי לנסות ולפענח למה התכוון המשורר,מה לעזאזל הם מנגנים ומה זה עושה לי בתור מאזין. על הדרך זה גם גרם לי להבין שזו אולי ההנאה הכי גדולה שלי בתור כתב מטאל ומאזין מטאל בפרט. אין הרבה אלבומים שהייתי ממליץ עליהם למאזינים של Darkthorne, Celtic Frost, Cynic, , Cathedral Shining ו Between The Buried And Me יחדיו, אבל אם גם אתם נהנים מהצד החורני-קיצוני של המוזיקה, גם ממוזיקה אוירתית יותר וגם מהצד החושב שלה אתם יותר מתיהנו פה. אחד האלבומים הראשונים של 2014 שאני יכול לתת להם 5 כוכבים מבלי לחשוב על זה יותר מדי ועוד להקה ששווה לי לעקוב אחריה. אז בניגוד אלי אני ממליץ לכם לשים את האלבום, לא לשבור את הראש כמו חננת מטאל (אמממ אני) ולנסות לפענח אם זה דת', בלאק או פרוגרסיב, זה ממש לא משנה, תעצמו עיניים ותיהנו מהחוויה.