Mutiny Within – Mutiny Within
עם כל הקושי של להקות קטנות לפרוץ, לעיתים גם סיפורי סינדרלה מתגשמים. תשאלו את Mutiny Within, שאולי דרכם לא היתה קלה, אך בסופו של דבר הצליחו להגיע למה שנדמה כפסגת השאיפות של כל להקה צעירה: אלבום ראשון, מופק היטב, תחת הלייבל הנוצץ Roadrunner. להקות הפעילות כבר מעל לעשור לא מצליחות להגיע לסטטוס הזה (ובטח שלא באלבום ראשון), אבל Mutiny Within, שקיימים בסך הכל מ-2002 והתחילו כחלטורה, הצליחו לעשות את זה למרות גילם הצעיר. הלהקה האנונימית מניו ג'רזי שבנתה את עצמה מאפס, עם המון אמביציה ורצון, כעת מקבלת תגובות חיוביות מכל רחבי העולם, כולל מ-Dream Theater עצמם אשר ראו לנכון לשבח את ההרכב (אף על פי שמבחינה סגנונית הוא שונה מהם לחלוטין).
ראשיתה של Mutiny Within בכלל כלהקת קאברים ל-Children Of Bodom, אותה הקים הבסיסט Andrew Jacobs. לאחר שינויי ליין-אפ לא מעטים הצטרף ללהקה אחיו הגיטריסט – Brandon Jacobs, בן שמונה עשרה בלבד, ולאחר שהתקבעו על ליין-אפ נגנים מקומי החל החיפוש המתיש אחרי זמר שיתאים ללהקה. במפתיע, הזמר המבוקש נמצא דווקא ביו-טיוב (סינדרלה כבר אמרנו?). הלהקה אהבה את הוידאו שהוא העלה ובצעד אמיץ החליט Chris Clancy, הזמר המיועד, לעבור מאנגליה לארה"ב כדי לנסות את מזלו. איתו הוא לקח גם גיטריסט נוסף שהשלים את ההרכב וכך עשתה Mutiny Within המשודרגת את דרכה אל אלבום הבכורה.
עוד לפני ההתעמקות במוזיקה שלהם, אני חושבת שרק מהביוגרפיה יש מה ללמוד. קודם כל, השאיפה: לא חסרות להקות קאברים שמנגנות, מעריצות ורוצות, אך אין להן אמירה משלהן. אם לעומת זאת להקה לוקחת את האיידולים שלה ומתייחסת אליהם כנקודת ייחוס ושאיפה אך לא כשיא המוזיקליות שלהם, סביר להניח שכשהיא תתחיל לכתוב חומרים בעצמה זה יישמע "מושפע" אך לא "מועתק", ולאט לאט היא גם תגבש את הסגנון הייחודי שלה, תוך כדי משיכת מאזינים שאוהבים את ההשפעות עליהן היא מבוססת. אלא אם כן אתה Tim "Ripper" Owens ומחלטורה בלהקת קאברים ללהקה שאתה מעריץ הפכת בעצמך לסולן של אותה הלהקה (Judas Priest), אבל זה כבר סיפור אחר. ל-Mutiny Within יש חזון, ישנה אמירה, ושומעים את זה במוזיקה שלהם.
נקודה שניה הראויה להערכה היא הדבקות שלהם במטרה. לא מספיקות השאיפות הגדולות, יש גם להקריב קרבנות, והחבר'ה האלה לקחו סיכונים. לעבור ליבשת אחרת רק כי להקה עלומת שם שמעה אותך ביו-טיוב והתלהבה – זה לא משהו שהולך ברגל, הרי באותה תקופה ל- Mutiny Within לא היה אלבום או הבטחה כפי שיש להם היום, הם עדיין היו "עוד להקה מתחילה שרוצה להצליח". לעזוב הכל וללכת אחרי החלום שלך זה אולי נחמד בתיאוריה אבל בוא נודה באמת – לרוב האנשים זה לא ממש עובד, ואז בגיל 30 פלוס הם מתעוררים ושואלים את עצמם "איפה טעינו", ובסופו של דבר חוזרים לשגרה האפרורית של לעבוד, להתמסד, לנגן בשביל הכיף ולקוות שמתישהוא ישמיעו אותך בתחנה המקומית. נכון, להם זה בסופו של דבר הצליח אבל לא היו שום ערובות לכך (ורק הזמן יגיד אם הם אכן ישרדו או שההצלחה היא זמנית בבלד). אבל עצם העובדה שהם היו מוכנים לנסות ו"לזרוק הכל" רק בשביל סיכוי קלוש להצלחה – זה כבר נקודה לזכותם בעיניי.
נקודה שלישית שהופכת את הנוסחה של הלהקה למנצחת, וזה בהקשר למוזיקה עצמה – הם בחרו לעצמם סגנון שאף על פי שהוא מודרני ומטאלקורי משהו, הוא עדיין יכול לדבר ללא מעט מאזינים. יש שם גראולים, אבל יש גם שירה מלודית למכביר. יש הרבה גיטרות ובלגן, אבל עדיין שומעים טכניקה משוייפת שמאפיינת פרוגרסיב. למרות שהם עוקבים אחרי הנוסחה שאני כל כך לא סובלת של "בית כבד-בית כבד-פזמון בכייני" הם עדיין עושים את זה בחן, ולא בצורה מעצבנת שגורמת לך לחשוב שהנה, הנה, מישהו לקח לסולן את הדובי שהוא הכי אוהב. וכך, אף על פי שהסגנון הוא לא בדיוק כוס התה שלי, מצאתי את עצמי די מתחברת ונהנית מהאלבום משום שאפילו שהיו שם דברים שאני בדרך כלל לא אוהבת במוזיקה שלי – היו גם לא מעט דברים שכן – ואף על פי שאני לא טיפוס של מטאל מודרני, זה דווקא עניין לי את האוזן. האיזון הזה גורם ללהקה לדבר להרבה טיפוסים שונים במקום להקלע למערבולת משעממת ונוסחתית שהרבה להקות נופלות בה.
כבר בשיר הראשון Mutiny Within לא מנסים להתחנחן ודוחפים לנו לא מעט מלודיה יחד עם תיפוף מטורף, בלאסט-ביטס וגראוולים טובים. Clancy הוא אכן זמר משכמו ומעלה, במיוחד לאור העובדה שהוא מצליח לעשות את שני התפקידים בלי להשתנק באמצע, והמתופף – פשוט בונבון, למי שלא אכפת לו מדאבל באסים טוחנים. המוזיקה כבדה, אפילו מאוד, אבל המלודיה מאזנת את זה יופי, ובאמצע השיר גם יש הפוגה הנותנת מקום לקלידים לפני החזרה לסולו גיטרה טכני מעל תיפוף אגרסיבי במיוחד. בגלל האיזון העדין הזה, האלבום לא ממאיס את עצמו כאשר מטאליסטים כבדים יכולים להתחבר לצד המטורף שלו, אך גם ילדות תיכוניסטיות שאוהבות Bullet For My Valnetine יכולות להנות מהשירה המשתנה, מה שלמען האמת קצת מציק לי ב-"Images" ובשירים אחרים, בהם רק הפזמון יורד לשירה בכיינית משהו. "Falling Forever" ו-"Oblivion" (שנשמע קצת פאוור מטאל) מציגים תפקידי גיטרה מרשימים, הרבה ארפג'יו, שרדינג וקטעי טאפינג שלמרות הטכניקה הטובה לא מאבדים מהרגש שלהם. מדהים לחשוב שהגיטריסט בסך הכל בן שמונה עשרה, המקצוענות פשוט נוזלת מהנגינה שלו.
סימפטתי גם את "Lethean", שבהחלט נשמע כמו משהו שברח מאלבום של Children Of Bodom, במיוחד לאור האווירה האפלולית המלווה אותו והשירה המהירה, והסולו בכלל מזכיר את Symphony X. זה גם אחד השירים הכבדים יותר מבחינת השירה, וגם אחד התיאטרליים ביותר. למרות שהשירים קצרים, הם מאוד עמוסים באלמנטים, אמירה ותוכן, וגורמים לך לחשוב שלא באמת צריך שמונה דקות כדי להעביר את מה שרצית להגיד. מה שכן, בשלב מסויים לקראת האמצע-סוף, אחרי שכבר הבנתי את הרעיון, האלבום הופך לקוסם פחות. אולי זו ההצמדות לנוסחה שקצת מציקה, הייתי רוצה לשמוע משהו שקצת זז מהמבנה של "תיפוף שלא נח לרגע-צרחות-הפוגה מלודית-עוד צרחות". נקודה למחשבה באלבום הבא…
למרות שאני בדרך כלל לא סובלת ניו מטאל, מטאלקור וכל דבר אחר שהתחיל את הקריירה שלו לאחר שנות ה-2000 מקסימום, לאורך כל האלבום אני מתרשמת שוב ושוב מהתיפוף המקצועי והמדויק ומהגראולים החזקים ומלאי ההבעה (לא ידעתי שיש דבר כזה). נהניתי גם מתפקידי הקלידים ומהקטעים בהם הכלים מתבלטים יותר (סולואים, ריפים) – שם הם ממש נותנים ליינים יפים ובנויים היטב. נכון, פחות נהניתי מהשירה בקטעים בהם היא היתה חסרת אגרסיביות לחלוטין, זה יותר מדי הזכיר לי "מוזיקת תיכון" כמו שאני קוראת לזה, אבל מכיוון שהכוח נשמר במוזיקה קל להתעלם מהעובדה הזאת, מה גם שהזמר נשמע כאילו הוא מתכוון למה שהוא אומר. מכיוון שקשה להגדיר אותו, אני מתייחסת לאלבום הבכורה של Mutiny Within כאל אלבום פרוגרסיב \ פאוור \ דת' מלודי רק בגרסת 2010 – הרבה הרבה יותר כבד במוזיקה והרבה יותר "מיינסטרימי" וקליט בשירה. לאוהבי דת' מטאל, מטאלקור ובכלל מטאל "חדש" יותר שרוצים לחוות שילוב מוצלח בין אגרסיה למלודיה, וגם לשאר אנשים בעלי פתיחות מחשבה המוכנים להתנסות במשהו שהוא אולי לא לגמרי חדשני אבל טוב יותר ממה שקיים כרגע בהיצע המודרני.
