My Dying Bride – Feel the Misery

יש אלבומים שצריך לשמוע לא מעט פעמים כדי שיקרה "קליק" שיוביל לרגע של התגלות ויש אלבומים שאיתם זה אף פעם לא יקרה לכם. במקרה של Feel the Misery, אלבומם האחרון של My Dying Bride, זה קרה כבר מריף הפתיחה של "And My Father Left Forever". יש אנרגיה ותשוקה ששומעים לעיתים נדירות בשיר הזה, מעין התעוררות של להקה שאולי חמקה מתחת לרדאר של הרבה מאזינים בשנים האחרונות. הכתיבה בשיר הפתיחה מאד ישירה וברורה. הריפים אגרסיביים מצד אחד ודועכים מצד שני. השירה מתאימה את עצמה לעליות ולמורדות לאורך השיר ובו זמנית מבשרת אובדן ועיזבון. הו, דיכאון בריטי מטאלי. התגעגעתי.

כדי להבין כמה Feel the Misery חשוב ועוצמתי צריך לחזור להתחלה ולהודות לחברות תקליטים כמו Peaceville. אנחנו חיים בעידן דעיכת מוסד חברות התקליטים ועדיין יש לא מעט חברות שפעילות בשוק אבל מעטות יכולות להתגאות בתגליות שהן הביאו למורשת המטאלית כמו Peaceville שהולידו את השילוש הקדוש של הדום מטאל הגותי. אני מדבר כמובן על My Dying Bride, Anathema ו-Katatonia. שלושת הלהקות ביססו את הז'אנר כמו שאף להקה אחרת לא הצליחה (חוץ מ-Paradise Lost). הרבה מעריצים מקוננים עד היום על העובדה שרק My Dying Bride נשארו במחוזות הדום עד היום, ואיך לומר – גם להם היו הבעיות שלהם. אני אהיה האחרון להתנגד להתפתחויות מוזיקליות. זה עשה פלאים ל-Katatonia וגם ל-Anathema שהגיעו לשיא היכולת שלהם דווקא כשעזבו את הז'אנר. אבל ללהקות אחרות זה פחות עבד.

וכך, בדומה ל-Paradise Lost שחזרו אחורה בזמן כדי להקליט את אחד האלבומים הטובים ביותר בקריירה שלהם, גם My Dying Bride החליטו להפתיע בדמות האלבום Feel the Misery. אל תבינו אותי לא נכון: My Dying Bride מעולם לא חוו נסיגה באיכות כתיבת המוזיקה שלהם אבל יש יצירות שמתחברים אליהן יותר ויש כאלה שפחות. ובכל זאת, My Dying Bride חזרו לאולפני Academy Studios במערב יורקשיר, איפה שנערכה עבודת ההפקה על אלבומי האולפן הראשונים שלהם. והפעם הלהקה חמישה את עצמה עם הגיטריסט המקורי Calvin Robertshaw שעזב לאחר הקלטת Like Gods of the Sun. והתוצאה? האלבום הכי טוב של My Dying Bride מאז The Angel and the Dark River.

שירים כמו "To Shiver In Empty Halls" משלבים בין שירה נקייה מלטפת לגראולים מחוספסים נוטפי כעס ואכזבה. הריפים גאוניים בפשטותם והדאבל באס מעצים את החלקים הכבדים שבשיר. כל זה מוגש באיטיות האופיינית של הדום מטאל הגותי. הסולן Aaron Stainthorpe נשמע כמו בן אדם חנוק שמבטא רגשות מודחקים שיוצאים החוצה בצורה שתרדוף את המאזינים לתקופה ארוכה עם מילים שנשלפו ישירות משירי אנגליה של ימי הביניים ושל העידן החדש. "A Cold New Curse" נגמר בהפצצת קלידים וכינור באדיבות Shaun Macgowan. הנתח הסימפוני והמלודי תורם באופן משמעותי לריפים הכבדים ולגראולים ומביאים את השיר לשיא מפתיע שמצד אחד לא לגמרי אופייני ללהקה ומצד שני יושב עליה באופן טבעי.

שיר הנושא של האלבום הוא המנון גותי כמעט קליט שמובל בעזרת צלילי הקלידים והכינור. תפקידי השירה של Stainthorpe כתובים נהדר מתמיד ומביעים כאב ותקווה לעתיד טוב יותר בו זמנית. הגיטרות משתלבות כמעט בהרמוניה עם השיר אבל מצד שני מספקות מספיק דיסטורשן שמסרב להיכנע לקו המוזיקלי הרך: שילוב נדיר בין חושך ואור, דיכאון ותקווה. " A Thorn Of Wisdom" משלב בתוך מנגינות הדום האיטיות המהומי תפילה ונגינת אורגן שמבטאים את הקו הויזואלי של האלבום והמוטיבים הנוצריים הרבים שנמצאים בשיריו. מילות השיר הציניות והחודרות יוצרות דיסוננס מרתק בין האמונה לדחייתה.

"I Almost Loved You" הוא קינה לאהבה אבודה שמזכירה בחלקים מסוימים את השירים השקטים והדכאוניים יותר של להקות רוק גותי בריטי מסוף שנות השבעים והשמונים כמו The Sisters of Mercy ואפילו The Cure. "Within A Sleeping Forest" סוגר את האלבום בצורה האופיינית ל-My Dying Bride: איטי, נגרר בבוץ ובאפילה, עמוס קלידים כנסייתיים, גראולים עמוקים שזוחלים מבטן הגיהנום ולא מעט מלודיות ושירה נקייה שמתחבאים בין חומות הדיסטורשן ורגעי הדת' מטאל. זאת גם הדרך המתאימה לסכם את Feel the Misery. מדובר באלבום דום בטעם של פעם שמסתכל לעתיד. אבל בעיקר מדובר בחוויית שמיעה שכוללת ריכוז כמעט בוטה של רגש מחוספס וזאת בדיוק המטרה של הז'אנר והסיבה שמדובר באלבום הדום המוצלח ביותר בעשור הנוכחי.