My Dying Bride – The Ghost Of Orion

נורא קל וצפוי לפתוח ביקורת על אלבום חדש של My Dying Bride במילים מפוצצות כמו "מלכי היגון והצער חוזרים באלבום חדש" ולהמשיך לשלל תאורים אוירתיים של שלל האופציות לעצב.
אבל אני לא אעשה את זה.

לפעמים יוצר נכנס למצב בחייו האישיים שמביא אותו לקצה, אל הסף, בהרבה מקרים יוצא מזה אלבום שהוא יצירת מופת, הזעזוע והטרגדיה או המאבק מולה הם מנוע יצירתי שאי אפשר "לקבל" ביום יום וכמובן שכל האמנים עליהם מדובר היו מעדיפים להשאר עם היום יום ולוותר על התענוג אבל ברגע שהוא כבר כאן, הכתיבה והיצירה תמיד ירוויחו מזה.

דוגמאות? לא חסר, דייב מאסטיין כתב את Rust In Peace לאחר גמילה מהרואין, Nergal ובהמות' כתבו את The Satanist לאחר נצחון על לוקימיה ואשפוזים, דווין טאונסנד כתב את City של Strapping Young Lad אחרי שהתאשפז לטיפול נפשי ורוברט סמית' מהקיור כתב את Disintegration המופלא בתקופה הקשה ביותר בחייו, ויש עוד ועוד.

אהרון סטיינת'ורפ הסולן של My Dying Bride התמודד בשנים האחרונות עם מציאות שהיא סיוט מתמשך: בתו הקטנה חלצה בסרטן ואהרון נאבק יום יום לצדה לכל אורך הטיפולים על מנת להציל אותה ולהשאירה בחיים.

קשה להסביר את הקושי העצום שבלהתנהל בתוך מציאות כזו, את חדרי ההמתנה האינסופיים בבתי החולים, את המסדרונות, את הבלתי נודע, את הבכי והדמעות ותחושת התסכול, את הנתינה הטוטאלית 24/7 ואת החרדה, קשה עד בלתי אפשרי ואני לא מאחל את זה לאף אחד.

לשמחתי הסרטן נכנע לבסוף והילדה הבריאה לחלוטין ולאחר כמה שנים של הפסקה מפעילות הלהקה ומהופעות – חזרו אהרון והחברים לפעול ולכתוב.

גילוי נאות: אני משוחד, אני מלווה את My Dying Bride מ 1992 ובעיני מדובר באחת הלהקות הטובות ביותר באירופה, אני מכיר את אהרון ועבדתי איתו באלבום שלי ועשיתי איתו סוג של דואט, זה לא הופך אותי לכזה שיגיד שכל שיר שיצא מהלהקה הוא אדיר אבל זה כן שם אותי במחנה שלהם לחלוטין, בעיקר כשמדובר באלבומים כמו Turn Loose The Swans המופתי.
ניגש לעניין.

השיר הראשון ששמעתי מהאלבום היה Tired Of Tears ויותר ברור מזה לא יכול להיות כי כשאהרון שר מילים כמו

Lay not thy hand upon
Lay no hand on my daughter
My child sings soft and sweet to herself
I know no life can live forever
Sailing away I go from myself
Shadows wicked, finger is pointing

אי אפשר להשאר אדיש, זה פוצע, זה קורע לב לחלוטין, כל הורה יתפרק לחלקים ברגעים האלו, זה נשק יום הדין וזה עשוי וכתוב כל כך ממוקד וטוב ועם כל כך הרבה אלגנטיות בריטית מקסימה שאתה עוצר לרגע ותוהה איך בתוך אוקיינוס הרגשות הזה נשאר הסטייל המוקפד והמדהים שתמיד היה להם, זה שיר שמכניס את כל האלמנטים שהפכו את My Dying Bride לאגדה בתחום, היה קל להתפתות כאן ולכתוב שיר לא קליט ולא קל לעיכול אבל דוקא בקליטות ובמשפטים החוזרים יש אלמנט שממקד את המסר ומחדיר אותו פנימה יותר ויותר עמוק ובסיום השיר כשמגיע סוף סוף הכינור אני מרגיש שזהו, השיר ניצח, המציאות ניצחה את הפחד.

האלבום הזה נפתח ב The Ghost Of Orion שהוא שיר פתיחה קלאסי ללהקה הזו, כמה חיכינו לשמוע את הצלילים האלו, אהרון נשמע ממוקד וברור, הגיטרות "מיללות" את הריפים האהובים כמו ב 1995 ב The Angel And The Dark River המופלא שהיה מלא ברגעים כאלו, והמילים מכניסות אותי לתוך מה שעומד לקרות בשעה הקרובה, ושוב: כמה בגרות וסטייל יש בשיר הזה, אני לא נכנס לתאורי "כן גראולינג לא גראולינג" אבל אכתוב שבשיר הזה המצב הוא חצי חצי.

אני ממשיך הלאה פנימה ל To Outlive The Gods ורק מלקרוא את הטקסט אני נזרק למקום אחר, יש כאן משחק עדין אם השיר מדבר לאהובה או לילדתו וזה רץ כחוט לאורך כל השיר וגורם לי לקחת כל שורה, כל משפט ולחפור בו, לחשוב על זה במובן הזה ואז במובן ההוא, ובשני המקרים זה מקסים, אהרון כותב כאן הרבה יותר ישיר והרבה יותר מהבטן וזה מטלטל, השיר עצמו בנוי בדיוק על המלודיות הנכונות שמדגישות את הטקסט ולא מרפות ממני.

האזנה לאלבום של My Dying Bride לעומק, עם המילים ביד ובטח ובטח שלאלבום כזה עם כל המטען שלו היא חוויה רגשית לחלוטין, היום שלכם כבר לא יראה אותו דבר אחרי השעה הזו, נכון שבאופן טבעי היו ללהקה במהלך השנים גם אלבומים שפחות פגעו אבל כאן יש מנוע יצירתי שמגיע ממקום אחר.

החיבור בין My Dying Bride ללהקות כמו Cocteau Twins ו This Mortal Coil או Dead Can Dance תמיד היה באוויר, אם לא במוזיקה באופן ישיר אז באווירה, ושיר כמו The Solace הוא ההמחשה הברורה ביותר לזה, זה גם השיר היחיד שלא מבוצע על ידי אהרון אלא על ידי זמרת בשם לינדי פיי הלה.

הלאה ל The Long Black Land שמחזיר לקו המוכר של ה Doom הגותי של ההרכב, בלי ספק: השיר הכי כבד ומטאלי באלבום עד כה, הטקסט כעוס ומלא מוטיבים של דת, אהרון אמר פעם בשלהי שנות התשעים ששלושת המוטיבים שמנחים את הכתיבה שלו הם דת סקס ומוות, באלבום הזה אין סקס ורומנטיקה כמו שכמעט תמיד היה בשירי ההרכב לאורך הקריירה אלא התמודדות חשופה וישירה עם הטרגדיה, מאבק עיקש לנצחון עליה וכאב ההתמודדות של הורה שעובר את התהליך, אני כמאזין מתבגר וגדל עם הלהקה ויכול להתחבר בדיוק מהמקומות האלו, כשיצא Turn Loose The Swans הייתי באזור גיל 20 ובשיא הגילוי האומנותי המיני והחוויתי שלי, אהרון היה מבוגר ממני בכמה שנים בודדות והיה באותו מצב בערך, כיום אני בן 45 כמעט והחומרים שעליהם הוא כותב היום מחברים אותי ליצירה של הלהקה הזו בדיוק באותן עוצמות כמו בגיל 20 כי גדלתי איתם וגם העולם שלי כבר מורכב יותר ונראה אחרת.

שיר הנושא The Ghost Of Orion הוא קטע קצר יחסית בן 3 וחצי דקות עם טקסט שנלחש ברקע, אני מוצא הרבה הגיון למה הקטע הזה נבחר כשיר הנושא של האלבום ומאמין ובהחלט רוצה להאמין שהקטע הזה יהיה הפתיח של ההופעות של האלבום שיגיעו בתקווה מחדש לאחר שנצא מהמציאות המטורפת הזו, יהיה הקטע שאיתו הלהקה עולה לבמה.

הגענו ל The Old Earth שזה למעשה השיר האחרון באלבום (הקטע הבא אחריו Your Woven Shore הוא קטע סיום קצר) וכאן מדובר בשיר מפואר של עשר וחצי דקות, שיר סיכום לחוויה המטלטלת שעברנו עד כה, דום מטאל לפי הספר, כל התותחים יורים, מה זה יורים… מנחיתים ארטילריה, זה בלי ספק אחד השירים הכי טובים של My Dying Bride בכל הקריירה, אין ראוי ממנו לסיים אלבום מפואר כמו זה, הוא מדוייק כל כך כשיר סיום, זוכרים מה כתבתי בתחילת הסקירה על דיוק? אז הנה: בפינאלה של האלבום מגיע המפץ הסופי, זה שמנחית עליכם את ההבנה שיש כאן אלבום ענק.

בעיקר מרגש, אפשר להשוות את האלבום הזה לשני האלבומים האחרונים של Nick Cave במובן החוויה המטלטלת שבהאזנה אבל בעוד האלבומים של ניק נוצרו מתוך אובדן ומוות של בנו ומתוך שבר מוחלט והתמודדות, האלבום של My Dying Bride הוא אלבום של נצחון עם סוף טוב, נצחון התקווה על הטרגדיה, נצחון הבריאות על החולי וככזה הוא לא שובר אותי לחתיכות ויוצא מהחדר אלא דוקא מחזק אותי ממלא אותי ונותן לי המון כלים להתמודד עם המציאות שלי עצמי שגם היא לא פשוטה.

אמרתי לכם: גדלתי עם הלהקה הזו…