Napalm Death – Leaders Not Followers: Part 2

טוב, מה שהתחיל בהקצנת כל מה שהוא פאנק נהיה בשלב מסוים הדבר היחיד שהוא כל כך קיצוני שהוא מקשר בין כל הרוקרים עלי אדמות – אם זה מטאליסטים חובבי דת' מטאל, פאנקיסטים זועמים ואנרכיסטים או נערי הארדקור הישר מהרחוב. כולם מסכימים שהגריינדקור הוא הצד המרושל של המוזיקה שלהם, אבל גם הקיצוני ביותר. הם מחביאים אותו עד שמוצאים מישהו שבאמת אוהב את זה, ואז חופרים על זה שעות.

איפה זה התחיל? באנגליה, אצל נאפלם דת' הנעריים – הרבה לפני אלבום הגריינדקור הראשון – הלא הוא Scum. השנה הייתה 1985, בזמנים בהם סלייר נקראו בלאק-מטאל והדבר הכי כבד שאי פעם שמעו עליו זה Possessed ו-Mantas. אני בהחלט לא חסיד גדול של הגריינדקור באשר הוא. לא יודע למה, אני משתגע על להקות כמו Dying Fetus שבהחלט מהולות בלא מעט גריינדקור, או האח המדמם של הגריינדקור – הלא הוא הדת'-גריינד, שהשריץ בביצת האיברים הכרותים שלו להקות כמו Disgorged, Anal Blast, Anal lust, וכל מיני דברים אנאליים למיניהם.

למעשה, להוציא כמה יחידי סגולה, אני אוהב את הגריינד שלי בתמצית מאד ברורה. אם לומר את שם השיר בע"פ יהיה ארוך יותר מלשמוע אותו – הלהקה הניבה הצלחה. או לחלופין – אם השיר משעשע ברמה מגוחכת שלו, כמו Anal cunt המטופשים או כמו Carnival in Coal המשעשעים והשנונים, יש דרך לעשות גריינדקור, והמסורתית אינה הטעם שלי.

נאפלם דת' עשו את הגריינדקור הכי מסורתי שיש. בעצם – בהתחלה זה פשוט היה פאנק קיצוני וחסר צורה. קראסט אם ירצה השם (או אוראל רייך), בדמואים אשר הוגדרו על ידי רבים כ"ברוטאל פאנק-רוק". בערך כמו דיסצ'ארג' – אבל כועס הרבה יותר ולא מסודר. שני האלבומים הראשונים של נאפלם דת' הציגו את הגריינדקור לעולם החל מ-1987. Scum היה הדבר הכי ברוטאלי שהוקלט על גבי אלבום דאז, ופשוט היה כל כך תמציתי ומשכנע שהרבה נבובי-ראש המחפשים את חווית המוזיקה שלהם בתקציב הפקה זול והרבה מאד שפריצים של מסרים פוליטים בשקל תשעים. כן, אפילו נאפלם דת' התבגרו מאז, המסרים הפוליטים שלהם התחדדו, ולמעשה גם נבנתה סביבם וסביב הז'אנר המנותק הזה שהם יצרו צורת עבודה מסויימת. לקחת אלמנטים מתוך הדת' מטאל הברברי, מההארדקור הרועש ולטבול אותם בעיצוב מוזיקלי של להקת פאנק מבולגנת והרי לכם גריינדקור, לפי מסורת שנות ה-90. זה כבר לא היה בנוגע לאורך השיר (מאלבומם השלישי או הרביעי, היו שירים שעברו את ה-2 דקות. לעזאזל – היו גם כאלה שהגיעו לחמש דקות בגאון).

בסופו של דבר אפילו הקסם הנערי של נאפלם דת' גווע עד שהם נהיו להקת דת' מטאל בריטית לכל דבר, מה שצרם לעיני רבים כשהקליפים שלהם, כאלה כמו The Greed Killing הבהבו בשעות הלילה של MTV, שהיה בעצם הפנים של כל מה שנאפלם דת' התנגדו לו.

אז אידאה לחוד, אידיאולוגיה לחוד, ומוזיקה כמובן לחוד, למה אני חופר על נאפלם דת' סביב? כי אי שם בנבכי הדיסקוגרפיה המעופשת של ממציאי הגריינדקור, שוכן לו, מעלה אבק, האלבום קצר-הנגן Leaders not Followers, שהוא EP קצר שכל תוכנו הוא קאברים ללהקות שנאפלם דת' גדלו עליהם – או לפחות רכשו להם כבוד בזמן שנאבקו על היותם להקה, או מוזיקאים בכלל – בשלהי שנות השמונים. 1999 היא השנה שבה יצא ה-EP הזה, ולהקות כמו Repulsion, Death וה-Dead Kenndies זכו לג'סטה מהענקים הבריטים ששמם הולך לפניהם. ועכשיו, 5 שנים מאוחר יותר, יצא החלק השני, הארוך והמצוחצח של המחווה הראשונה.

Leaders not followers part 2 כבר היה בתכנון קרוב לשנתיים – ורק אחרי שנאפלם דת' נזכרו להפטר מכל הרעיונות המקוריים שהיו להם סופית (בשני אלבומיהם האחרונים – אחד מהם Order of the leech, אפילו די טוב).

האלבום נפתח בקאבר ללהקת הת'ראש-הארדקור (Crossover, אם תרצו) – Cryptic slaughter בשיר Low-life המתמצת בעצם את כל מה שנאפלם דת' אי פעם רצו להיות. תשלובת ארסית של מטאל כוחני, הארדקור עצבני ורעיון פוליטי חזק. איפשהו הם איבדו את עצמם בדרך וכיום נאפלם דת' הם הלהקה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה שלא נשאר אף לא איש אחד מההרכב המקורי!

האלבום ממשיך דרך עיבוד דת' מטאל (למעשה זה לא בדיוק דת' מטאל – זה עדיין גריינדקור, כי השירה רחוקה מלהיות גראול, היא פשוט צעקה צרודה ומבהילה בלי שום … אמממ… כשרון בצרחות?) לשירם של להקת The offenders הנקרא "פנים בתוך העפר". אחרי בהלת ההארדקור הזו אנחנו מתחילים לטעום את טעמו של המטאל הבוקע מורידיהם של נאפלם דת' בביצוע לשיר הדגל של להקת הת'ראש Devestation, שבמקרה נושא את שמה. הביצוע הזה הוא בעצם החומר המאושש הראשון שנשמע באלבום, רק בשיר השלישי, וזה לאו דווקא בגלל שאני אוהב מטאל יותר מדי פאנק או הארדקור – ולכן הביצוע יותר קוסם לי – אלא בגלל שנאפלם דת' כלהקה מזמן איבדה את היכולת לעשות שירי פאנק בעלי אופי פאנקי באמת, לכן המטאל הולם אותם יותר כיום. מה שגם לשמוע את השיר הזה של Devestation בהפקה מצוחצחת עושה חמים בלב.

משם אנחנו חותכים לקלאסיקה הפרה-קלטיק פרוסט הנצחית של Hellhammer, שגם לאחרונה הצלחנו לשמוע את הביצוע הספולטוראי לשיר הזה, Messiah. ת'ראש מטאל ברברי – בהחלט ברברי – נאמן למקור, ואפילו לוקח כמה ריפים בהתחלה מתוך Morbid tale של קלטיק פרוסט סתם בשביל הכיף, ומי שאוהב את המקור אבל משום מה סובל מהפקתו המצחינה, יכול להתרפק על הביצוע הזה, ששם את הביצוע של ספולטורה המחודשת הרבה מאחורי ענן אבק. כמובן שהקסם המקורי של Hellhammer לא קיים באנדרלמוסיה של נאפלם דת', שלא באים דווקא בגישה האפוקליפטית של ממציאי הבלאק מטאל, אלא יותר באים לתת לזה כבוד בתור "מה שהתחיל את כל הרעש". הרעש זה מה שמעניין את נאפלם דת' לדעתי, לא הערך הסנטימנטלי.

Victims of a bomb-raid של להקה שאינני מכיר (בור שכמותי) בשם Anti-climax המציגים הארדקור קליט וחביב, הוא השיר העוקב, בדיוק באורך הנכון, ומהול באגרסיה הנכונה. יש בו מלודיה קליטה כזו, המאפיינת להקות פאנק קדומות משנות ה-70, וכמובן ריף בס כדי להזכיר לעולם שגם להארדקור היה בס, ואפילו סולו! לא רע בכלל. השיר השני של הלהקה הזו, שמשום מה זכו לשני קאברים באלבום (מה יש חבר'ה עישנתם יותר מדי ששכחתם שעשיתם להם כבר קאבר אחד?) הלא הוא Game of arseholes, נשמע פחות טוב בהרבה מזה.

לפני שהספקתי לקחת נשימה, המלודיה של אחד משיאי האלבום נכנסה להילוך – ביצוע לאימתון הקלאסי של להקת הספיד מטאל אולי הכי קשוחה בארה"ב, Wehrmacht, שנקרא Fright night – זה בהחלט אחד מהקטעים הכיפים באלבום הקאברים הזה, שמרוב שירי הארדקור ישמע שומם אפילו לחסידי הלהקה. סולו סליירי סטייל והרבה מאד אנרגיה שיוצאת החוצה בשיר שהוא כולו מסיבת עור וניטים, מחלפות שיער לא חפופות ומגברי מארשל של אבא. ההאצה בסוף, הבלאגן המרושע הזה, נותן זווית ברדקיסטית לכל המאורע שנקרא אלבום קאברים – ומשאיר טעם טוב בפה.

War’s no fairytale של Discharge, האימא-אבא של ההארדקור באשר הוא, הוא אולי השירי ם הכי קלאסים של הלהקה, ה-Number of the beast של ההארדקור העולמי. נאפלם דת' מתנפלים על השיר הזה כאילו הם נוגעים באלילים שלהם, ולא רק נותנים להם חסד אחרון. השירה של דיסצ'ארג' עצמה שנויה במחלוקת – אז הביצוע של בארני לא כזה מעיב על הנפש והגוף – והשיר הקצרצר הזה נגמר והולם בראש כפי שהתחיל.

Conform של Siege מתחיל בריף בס איטי ומזדחל, אשר לאיטו נבנה לשיר ובאותה האיטיות הוא משאיר את חותמו. שיר פאנק לוחמני הבנוי כולו לקטעי פוגו / שירה. וקטעי הפוגו של נאפלם דת' מבוצעים היטב. טוב – את זה הם ירשו מהצד המטאלי שלהם, ללא ספק. ואם קצת התגעגענו לביצועי מטאל, אז Master (של Master) להקת הדת' מטאל הותיקה מגיעה אל מפתן האוזן, ומבוצע היטב. אפקט אקו גועש על קולו שאגותיו של בארני נותן לו נופח יותר גהנומי אבל עדיין מדובר באקט מוזיקלי לא רע יחסית לשיר של הלהקה המאד מרושעת הזו – אבל שמעולם לא הצטיינה בלתת בראש לפי דרך הישר. גם הביצוע לשיר של Massacre, הלא הוא Clangor of war נשמע באותה המסורת.

Fire death fate של Insanity הוא השיר עם הפתיחה הכי רועמת בכל האלבום. כולו גורר את המאזין אל תוך מאבק כובש ומוזיקלי – מטאלי לחלוטין, מה שמאד לא אופייני ללהקה – אבל במלחמה כמו בדת' מטאל הראשוני שממנו השיר הזה נלקח – השיר הזה אולי השיר הכי דת' מטאל באלבום והוא בהחלט נותן ייצוג מכובד לז'אנר אשר כמעט כולם שבעו ממנו. בהחלט אחד מהשירים היותר מוצלחים באלבום. אמנם להיט בפני עצמו אבל הביצוע ל-Riot of violence של Kreator נאמן למקור – אבל אולי זו השירה המעיקה של בארני שאפילו המתופף של קריאטור, ונטור המהולל אשר שר בשיר הזה, נשמע יותר טוב.

הנוכחות של Attitude adjustment באלבום, כמו ברוב להקות המטאל האוהבות פאנק יותר מהאישה והילדים – היא עם השיר Dope fiend. אם נאפלם דת' סטרייט-אדג' בנשמה או רק על הנייר – זה יגידו הסרטים התיעודיים שיתעדו לעתיד את הגריינדקור, איך? למה? וכמה? אם לא נמאס לגמרי מהפאנק-הארדקור האלים הזה, יש את הגרמנים עם השם המסובך הזה שעשו את I’m tired, שיר שכולו קצר מדקה, ובמילא עומד על גבול הגריינדקור רק מהיותו מולחן בצורה מבולגנת. נראה לי שנאפלם דת' התבלבלו בקטע הזה, כאשר הם ביצעו קאבר ללהקה אשר הושפעה מהם.

אחד משיאי האלבום הוא הביצוע לספולטורה Troops of doom. נכון שהקול של בארני אינו מתקרב לנהמות של מקס קאבלרה – בטח שלא בתחילת דרכו – ואפילו לזה של דרק גרין לדעתי – אבל יש משהו מאד כוחני בעטיפת המחץ הזו שנאפלם דת' העניקו לקלאסיקה הזו – וכשבארני סופר בפורטוגזית לפני הכניסה, זה מחמם את הלב. הריף הגרובי מונח במקומו, לכל המודאגים.

הביצוע לשירם של The dayglo abortions, מי שהם לא יהיו – הוא פאנק-רוק אגרסיבי ומסורתי, ונשמע דווקא מרענן מאד אחרי כל מתח הדת' מטאל שהיה ברצף שם. הביצוע ל-Blind justice הוא התוספת הקטנה למי שלא נמאס עדיין מהסגנון הזה. לבסוף נאפלם סוגרים את האלבום עם ביצוע קצרצר לשירם הקצרצר של Hirax, להקה קצרה בפני עצמה – Hate, fear and power – פגז ת'ראש מטאל שמואץ לכדי דת' מטאל ולפני שהספקנו לקחת אוויר – הכל נגמר.

זהו – זה כל המהות של גריינדקור בעצם. הוא נגמר לפני שהוא התחיל. אמנם נאפלם דת' שקעו עמוק בתוך הדת' מטאל אחרי 1990, ואמנם זו ההוצאה הראשונה שלהם אצל Century Media – שהיא ללא ספק חברת תקליטי מטאל – אבל לא יעזור בית דין – הדבר הזה שנקרא Leaders not followers על חלקו השני הוא הדבר הכי קרוב שתמצאו לגריינדקור בליגה העולמית כיום בשוק. הבא ננסה להתייחס לזה כאל דבר חיובי.