Nattefrost – Blood And Vomit

לא, לא ושוב לא!
לא איכפת לי שזה אלבום הסולו של הסולן של Carpathian Forest, לא איכפת לי שהוא אמור להיות חצי-הומוריסטי ולא איכפת לי שמדובר באישיות בכירה בעולם הבלאק הנורווגי כי שום דבר לא מצדיק הקלטה של אלבום כה מפגר! מי בכלל ירצה לשמוע את החרא הזה, עד כדי שמישהו ישקיע כסף בהקלטה של משהו עלוב כזה?

זהו בדיוק אלבום מסוג האלבומים שמוציאים לבלאק שם רע. מילא כאשר אתה מוציא אלבום שנשמע כמו הרבה דברים שהוקלטו בעבר, אבל הוא עדיין כתוב בכישרון מסויים ומעניק למאזין את הרושם שהושקעה איזושהי מחשבה ביצירתו. אלבום כזה יהיה ראוי לפחות להאזנה, אבל כאשר אתה מוציא אלבום בנאלי ואדיוטי שנשמע כמו חמישים דברים לא הרבה פחות רדודים שהוקלטו לפניו, אל תתפלא כאשר כותבים עליך סקירה כזאת. אם הייתי רוצה לשמוע בלאק שנע בין שני מקצבים ושלושה ריפים מהירים במשך אלבום שלם הייתי שומע את דארקת'רון או את קארפאת'יאן פורסט, להקות שמצליחות לקחת את הבנאליות הזו ובכל זאת להפיח בה רוח חיים חיובית ומהנה לשמיעה.

Nattefrost, לעומת זאת, מגיש כאן אלבום שמספק את הסגנון הזה בצורה רעה במיוחד. התיפוף חסר השראה, הריפים יותר בנאליים מצבע השיער של בריטני ספירס, השירה טובה לפעמים, אך רוב הזמן מזעזעת לחלוטין, והתכנים הם באמת מתחת לכל ביקורת. לא שהייתי מצפה למשהו אחר מאלבום שעונה לשם Blood and Vomit. ניתן למצוא כאן פנינות כגון Sluts of Hell המפגר, Whore (Filthy Whore) ה"מתוחכם", ומבחר קטעי מעבר מרנינים כמו Nattefrost takes a piss, או פתיחתו של השיר The Art of Spiritual Purification שמציגה לנו דקה וחצי של צלילי הקאה. מקסים.

חבל, לכמה שירים כאן כמעט יש פוטנציאל. Sanctum 666, למשל, מכבד אותנו בכמה ריפים כמעט מעניינים שנבלעים על ידי שירה מעצבנת, הפקה שנשמעת כמו מסור חשמלי מקולקל במקרה הטוב, תופים מונוטוניים ומעצבנים, ומיקום באמצעו של אלבום מהגרועים ששמעתי בשנים האחרונות.

בקיצור, לא, זה לא שווה שמיעה. אפילו לא אחת, גם כשאתם שיכורים, מסטולים, או מה שלא יהיה, כי זה רק יעשה לכם טריפ רע במיוחד. לא, גם לא בווליום נמוך ולא כמוזיקת רקע. לא, זה גם לא מבדר. לא, באמת שזה אפילו לא שווה את הדיסק שעליו זה נכתב. אני יכול לומר בלב שלם שלא הייתי מפסיד דבר בחיי אם לא הייתי שומע את הדיסק הזה לעולם. אולי אפילו הייתי מרוויח. באופן עצוב למדי, דווקא שיר הסיום, Still Reaching For Hell, שהוא למעשה רצועה בת שש דקות של מוזיקת קירקס וחצוצרות (כן כן, נאטפרוסט, נורא מצחיק, קרעת אותי, אני צריך עכשיו חצי שעה להירגע), הוא כנראה השיר הכתוב בצורה הטובה ביותר בכל האלבום הזה. בטח מישהו אחר חיבר את זה.