Nevermore – Enemies Of Reality

אחחח נוורמור, אני לא יודע כמה חבר'ה זכו להכיר אותם לפני המפץ הגדול של "Dead heart in a dead world",אבל החבר'ה האלה מסיאטל, עיר ההתאבדויות של ארצות הברית, ידעו מלאכת הקודש שלהם קצת לפני שנת 2000. האמת – הם היו פה כמעט מאז ומתמיד, אם זה היה בהרכב הת'ראש מטאל לפנים בתסבוכת של Mercyful fate בשם "Sanctuary" שהביא לעולם שני חברי להקה שהקימו מאוחר יותר אחד את רעהו והמשיכו בהרכב הנוכחי.

את ההיכרות שלי עם נוורמור עברתי קצת לפני צאת "Dead heart in a dead world" שנחשב, מסיבה זו או אחרת, לאלבומם הטוב ביותר, כששמעתי את השיר "מה המחר יודע" – שיר הבכורה של נוורמור, שהתנגן לו ברקע בתוכנית הרוק של יום שישי בהנחיית טומי וינס (הגבר) מחוספס הקול והנשמה. אז כמובן התחיל המירוץ הגדול סביב נוורמור. מי הם ? מה הם ? למה הם עשו לי את זה ? כמה זמן זה עוד יימשך ? והאם זה ישאיר סימן?

זה לא מעניין אף אחד אבל האלבום הראשון של נוורמור שהגיע לידיי היה "Politics of ecstasy" שהוא ללא ספק האלבום הת'ראשי ביותר שלהם, עם שירים גרובים כמו "the seven thoughs of god" או שיר הנושא, וכמובן יציאות מבריקות כמו "Next in line" ו"The learning".

אז יפה , היה לי נוורמור, ותוך ארבעה חודשים היה לי את כל הנוורמור ("In memory" לא נחשב. אני לא מוצא אותו ואני לא אשלם עליו מחיר מלא). וככה חייתי בנחת, משנן לי את הלהיטים הסוחפים של "Dead heart in a dead world" ואיתי כל נגזרת עם ישראל ששומעת מטאל בימים טרופים אלו. מאז עברו נדמה לי 3 שנים, ונוורמור חזרו באלבום חדש שנתן רף ציפיות עצבני במיוחד.

לאחר שהפנמתי את כל "Dead heart in a dead world" הגעתי למסקנה שהוא סובל מסינדרום "האלבום השחור של מטאליקה". כלומר הוא טוב והכל, וללא ספק הוא מופק באופן גאוני – אבל הוא קליט ואפילו קליט מדי. כיום, 12 שנה אחרי שהאלבום השחור של מטאליקה יצא – אפשר בקלות להגיד שהוא התחלת הסוף עבורם ומטאליסטים קשוחים ואמיתיים פוסלים אותו על הסף או לוקחים בחשבון רק איזה שיר או שניים. אני לא יודע אם ניתן להשוות את הקודם של נוורמור לכך, אבל מה שבטוח – היה לאלבום הזה מחסור בניצוץ הזה שהיה ב"Dreaming neon black" ו"Politics of ecstasy".

האלבום החדש, "Enemeis of reality", אינו נופל מקודמו, הוא חוזר למקורות כמעט בכוח רב מדי, אבל אחרי שמיעה תשיעית ועשירית אני מפנים שהוא כתוב היטב. החשש הגדול ביותר שלי היה שנוורמור תלך לאיבוד כמו מטאליקה, מגה-דת', ספולטורה, פאראדייס לוסט ושאר להקות שהחשיפה התקשורתית עשתה להם רק רע, אבל הרביעייה מסיאטל הפתיעה בהפצצה ת'ראשית וכוחנית שלא נראתה כדוגמתה בהדי גבולות אמריקה מאז שצ'אק בילי צעק D.N.R

הוא נפתח בזמזום מנכר, כמכונת כביסה שטנית במיוחד שמישהו שם בתוכה את מגפיו והם מתערבלים יחד עם קורבנות אדם ושאר הלבנים של סבתא עד להפסקה בה פורץ המתופף ואן בגיחה קצרה של מעבר תופים חד ומהיר, ואז פוצחים כל הבחורים בהתקפה על חושיו של המאזין עם ת'ראש מטאל מודרני, מחוזק, ואם אוכל להוסיף, גורר נכבד של הד-באנגינג.

וורל דיין, הסולן בעל הקול המתייפח והמיוסר ועם זאת אגרסיבי וחדור נקם מחולל מילות שיריו בארסיות במינון גבוה, דרך פזמון קליט למדי אבל שלא נופל מבחינת האיכות הביצועית מכל האלבומים הקודמים של נוורמור. ג'ף לומיס, גיטריסט בחסד עליון תחתון וכל מה שבאמצע – מביא באלבום הזה, ובמיוחד בשני השירים הפותחים, סולואים עוצרי נשימה ומעוררי דלקות אף-אוזן-גרון, כשהוא מנסר על הסריגים לפחות כאילו הוא אחיו האובד של ג'ייסון בקר.

השיר השני, "Ambivalent" הוא בהחלט פצצת ריפים של לעצור-להתקיף-לעצור-להתקיף או משהו בסגנון, והשיר השלישי, "Never purify" הוא שיר ת'ראשי שנשען על כמה ריפים ראשיים וממשיך את הזרימה הכללית של האלבום.

"Tomorrow turns into yesterday" הוא אמנם איטי, אבל לקרוא לו "בלדה קלאסית של נוורמור" זו הפרזה בוטה. אין דבר משותף במחצית הגרוש בינו לבין שירים כמו "Belive in nothing" או "Dreaming neon black" הכובש, ויותר ניתן להשוות אותו ל"Passanger" מהאלבום השני, לדוגמה.

בכלל המגמתיות של מן חזור לשורשים, הויתור על הסאונד הנקי כבדולח (איך רציתם שאקרא לזה ? Crystal clear ? זה נשמע כמו שם של שחקנית פורנו) לטובת סאונד מלוכלך ובוטה יותר, כמסורת תחילת דרכם של נוורמור, עם המפיק קלי גריי (Queensreich, Dokken) שהאמת – ממש לא אהבתי את עבודתו הקודמת. הוא, כאמור, לא משתווה לאנדי סניפ הגאון (Arch enemy, Cathedral, Artillery… אה – יש יותר מדי יצירות טובות של הילד) אבל הוא בהחלט ממלא את מטרתו – בעוד האלבום הקודם היה נוגה יותר, מלודי יותר עם סמי-בלדות כמו "Insignificant" או "Heart collector" – האלבום הזה תואם הרבה יותר את הנישה של "Politics of ecstasy" – כלומר ת'ראש מטאל מהוקצע, שונה ומורכב אבל עדיין מבוסס על עקרונות זהים כמו של סלייר, טסטאמנט וספולטורה לפגוע בנקודות של איפה שכואב.

שירים בולטים נוספים אלבום הם "I, Voyajer" שבהחלט מהווה איזו גולת כותרת של כולם, כמן שיר מוביל, וכמו כן "Who decide" הרגוע ביותר באלבום (רק כפתיח לצרות הקרבות לקראת סופו) שהוא היחיד שמזכיר בערך את הקריירה של "Dead heart in a dead world" – וכמובן "Seed awakening" הברוטאלי, המהיר והכבד לאין שעור אשר סוגר את האלבום עם כל התותחים הכבדים של הלהקה.

בסה"כ האלבום הזה אינו כל כך מושלם כמו שהוא מצטייר בעיני הרוב פה, הוא יותר נותן דוגמה של "Politics of ecstasy– החלק השני" או אם תרצו "תולעים 3", שמקשטות את העטיפה הפעם.

נוורמור ענו לחלק מדרישותיי לנגן אלבום כבד יותר מ"Dead heart in a dead world" שהיה רכרוכי וקיצ'י לטעמי המחוספס, אך אם היו משמרים את הרוח הכובשת שהיתה להם ב"Dreaming neon black" וב"Politics of ecstasy" אז האלבום היה בקלות מצטייר כאלבום הטוב ביותר שלהם,

אך משום מה האלבום מקבל רושם שהם כתבו אותו כלאחר יד- מתוך הכרח ולא מתוך הרצון באמת לצעוק משהו כמו שהיה בעבר, בערך אותו מפח-נפש באלבום הקודם- שהיה לטעמי ריק מרגש בהשוואה לקודמים.

נערה חכמה אמרה לי פעם ש"אתה יודע את החומר, אבל אתה לא עונה על התשובות". לא, לא מדובר בתמימה המורה לספרות – אם כי זה יכול לקבל את אותה תשובה גם שם. נוורמור בהחלט יודעים את מלאכת הקודש אך נראה כי הם מתעצלים מלבצע אותה בשלמות. נוורמור ודאי יאכזבו הרבה מעריצים חדשים שליבם נרכש באמצעות "Dead heart in a dead world" אך ודאי יקנו חדשים כי התוצר האחרון שלהם הוא ללא ספק פיסת הפאוור-ת'ראש מטאל הכבדה ביותר שנוגנה באוזניי – ובאמת שיש שם קטעים שלא היו מביישים להקות דת' מטאל קשוחות במיוחד. בסופו של דבר נוורמור נותנים אלבום הגון אך עדיין לא מעפיל על תוצרים קודמים, ולא מגיע לפסגת היצירה של "Dreaming neon black או "Politics of ecstasy".