Nevermore – Nevermore (Re-Issue)

Century Media התחילה כחברה קטנה וצנועה, היום היא אחת מחברות התקליטים העצמאיות הגדולות בעולם, ואחת משתי העצמאיות הגדולות כשהשנייה היא Nuclear Blast. בשנים האחרונות החלה החברה מנהג מבורך של להוציא מחדש כמה מאלבומי העבר הקלאסים שלה בגרסאות שעברו רי-מיסטר ונוספו להן קטעי בונוס שונים ומשונים, השונה בחברה היא שהיא מעולם לא שכחה את שורשיה, בניגוד לכמה חברות אחרות, Century עושה כבוד ללהקות המטאל שאיתן התחילה, ואחת מהן, אחת הגדולות, היא Nevermore האמריקאית.

הלהקה, שצמחה על חורבות להקת הת'ראש Sanctuary, החלה את דרכה רשמית ב-1992 כשהוציאה את הדמו Utopia. קולו החד של סולן הלהקה, וורל דיין, בשילוב עם הטקסטים הבוגרים והאפלים שכתב, ישבו מצוין עם נגינת הגיטרה המרשימה של הגיטריסט הצעיר ג'ף לומיס, והלהקה הפכה עם השנים לאחת החשובות בסצנת המטאל האמריקאית החדשה. האלבום הראשון של הלהקה מורכב בחלקו משירים מהדמו השני שלה, מ-1994, עם כמה חלקים מהדמו הראשון, כולם בהפקה משופרת של ניל קרנון, שהפיק בין השאר את Queensryche לפני כן.

האלבום היה תפנית בתולדות הלהקה והראשון שיצר משהו חדש לחלוטין עבורם, אלבום דכאוני, מרשים מבחינה טכנית, מלווה בברוטאליות של דת' מטאל מבחינה מוזיקלית מתובלת בווירטואוזיות נגינה מרשימה, הלהקה עלתה על דרך המלך. החל מהשיר הפותח "What Tomorrow Knows" ברור כי זה לא מה שהייתם רגילים לשמוע עד היום, קולו של דיין חודר את האוזן בהתקפה של עוינות ווקאלית, המקצב האיטי של השיר מחדיר אותו למוח המאזין כמו מסמר חד במיוחד.

השיר השני הוא אחד הטובים של הלהקה, "C.B.F" מפגין את יכולתו של לומיס בשיאה, לידים מהירים מלווים בריף שמאפיין את הלהקה גם באלבום הבא שלה, The Politics Of Ecstasy, זה גם אחד השירים האחרונים שבהם ניתן לשמוע את דיין מבצע את הצרחות הגבוהות שלו, אחד מסממני ההיכר שלו בזמנו ב-Sanctuary, משהו שהוא הפסיק לעשות כמעט לחלוטין באלבומים הבאים. הלהקה עוברת לדיכאון קליני בשיר "The Hurting Words", ואם לפני כן לא היה ברור שדיין סובל ממספר בעיות של דיכאון קליני, עכשיו זה ברור כמו שלט חוצות עם המילה "פרוזק" עליו בניאון סגול, דיין אף פעם לא היה אדם פשוט, אבל בשיר הזה קצת מטריד לדעת עד כמה עמוק הוא מוכן לצלול. השיר הבא מסביר חלק מהתופעה, "Timothy Leary" הוא אחד מכמה שירים שדיין הקדיש לנושא נביא סמי ההזיות, מפתח ה-LSD, סם שבו יצא לדיין להתנסות קצת יותר מידי.

כרגיל בהוצאות המוחדשות של חברת התקליטים האלבום נשמע טוב יותר מהמקור, מעבר לכך הוא כולל לראשונה שירים מהדמו הראשון של הלהקה, כאלו שלא נכנסו לאלבום ולא יצאו לפני כן מעולם, איכות הסאונד כמובן נחותה, אבל האיכות כבר שם, מעניין יהיה לשמוע את השירים האלה מוקלטים מחדש ע"י הלהקה כיום. כבונוס נוסף נזרק פנימה הוידיאו קליפ לשיר הפותח, "What Tomorrow Knows". זה אולי לא האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אבל ככל אלבומיה, הוא אלבום איכות מרשים בפני עצמו, קודר ועמוק מהרבה אלבומים אחרים בז'אנר, ההוצאה החדשה היא הזדמנות טובה לכל מי שאוהב את Nevermore ולא הכיר את האלבום, או לכאלו שרוצים להכיר אותם לראשונה, בהחלט משהו שאני ממליץ עליו.