Nevermore – This Godless Endeavor

כשאומרים נוורמור, עולה השאלה – האם צריך להציג אותה? נראה כי כיום היא אחת הלהקות שכל אחד, לא משנה איזה ז'אנר במטאל הוא מעדיף, יאהב אותם. למרות שהגדרות לא נאות להם, נגיד בקצרה שהם מין סוג מיוחד, עוף מוזר, של שילוב מטורף בין ת'ראש מטאל מודרני, פאוור מטאל מהסוג הכבד ביותר, גרוב אינסופי ונגינה כבדה שלעתים לא הייתה מביישת דת' מטאל מהשורה הראשונה, וכל זאת בניצוח הסולואים הווירטואוזים, המיוחדים והמטורפים של האמן Jeff Loomis והשירה המרגשת ביותר שקיימת במטאל מאת לא אחר מ-Warrel Dane. לא פלא שהן אחת הלהקות המשפיעות והחזקות ביותר בסצנה העולמית כיום.

באלבום החדש, This Godless Endeavor, נראה כי נוורמור הגיעו לשיא יצירתם. החלק היפה הוא, שזה היה נראה ככה בכל אלבום חדש שלהם שיצא, כאשר רבים לא האמינו שנוורמור יתעלו על האלבום הקלאסי Dreaming Neon Black או על להיט המעריצים החדשים יותר (אני ביניהם), Dead Heart in a Dead World. באלבום הזה הצטרף לנוורמור הגיטריסט Steve Smyth אשר ניגן ב-Testament, ונוורמור הפכו לראשונה להרכב בעל חמישה חברים. אמנם לומיס תופס את תפקיד ה-Lead Guitar באלבום, אך סמית' גם הוא נותן מספר סולואים מעולים במהלך האלבום ונראה כי הוא מתאים לנוורמור כמו וודקה לשיכור. ההפקה, אשר איכותה ירדה משמעותית באלבום הקודם של נוורמור, אויבי המציאות, חזרה ועלתה עד לרמה הצחה והנקייה שהתרגלנו אליה מדד הארט. נוורמור מצליחים להמציא מחדש את עצמם בכל פעם, ואני מדגיש את עצמם, מכיוון שעם ההתפתחות הם שומרים על קו סולידי של מוזיקה שנשמר עוד מימי Sanctuary, הלהקה שמעפריה קמה נוורמור.

החוכמה ב-TGE היא שנוורמור הצליחו לשלב את כל המוטיבים מאלבומיהם הקודמים, בצורה מושלמת. לתוך אלבום אחד נכנסת הישירות בליריקה ובמוזיקה מתקופת The Politics of Ecstasy (הרבה 'Pigs' והרבה 'Media'), הרגש והאווירתיות הריקנית מ-Dreaming Neon Black, העוצמה הבלתי-מתפשרת מ-Dead Heart in a Dead World והכבדות המחוספסת מ-Enemies of Reality. ווארל דיין נראה כי הגיע לשיא פריחתו עם תפקידי שירה מדהימים, ולומיס החליט באלבום הזה לשלב הרבה סולואים, גם ברקע, הרבה סוויפים וארפג'יואים, אשר מקנים אווירה מלאה לאלבום.

האלבום נפתח באחד השירים הטובים ביותר ששמענו אי פעם מנוורמור לדעתי, "Born". במכת סנייר אחת האלבום נפתח עם נגינת גיטרה ת'ראשית מהירה וכבדה שתפיל אותך מהכיסא. הפזמון בשיר הוא הקטע המרגש ביותר אי פעם של נוורמור, עם סולו מדהים ברקע שממלא כל חלל חסר, ואפילו נגינת קלידים. השיר הזה מאוד אינטנסיבי אך עם זאת מרגש כבלדה, כאשר הוא מדבר על כך שבבסיס אנחנו נולדים כולנו שווים אף בהמשך כל אחד הולך בדרכו שלו. השיר הבא הוא "Final Product", גם כן אחת מחתיכות המתכת הטובות ביותר של נוורמור. כאן משודרת הרבה ריקניות – כאב של אדם אשר מבין את מהלכו של עולם ריקני ומעוות זה. לקראת אמצע השיר מתחיל אחד מקטעי הסולו הטובים והארוכים ביותר של ג'ף לומיס, אשר מזכיר לי את סולו הטאפינג מ-Enemies of Reality, שיר הנושא של האלבום בעל אותו השם.

השיר הבא הוא "My Acid Words". פירושי האישי לשיר הוא כך שהמילים המורעלות הן בעצם המילים שרוצה אותו אדם להגיד לעולם, לספר על העיוות והנוראות בעולם, ואם יילך לעולמו בלי שיישמע, לא יישאר ממנו כלום, אך אף אחד לא מקשיב לו וכולם מבטלים את דבריו, כאילו היה הוא נביא שקר. "Bittersweet Feast" מתחיל בנגינת קלין איטית וצורמת, כאשר ברקע התופים מתגברים עד לכניסת הדיסטורשן. גם זה שיר מעולה שממשיך את הקו של השיר הקודם, אך הרבה אין לי מה להגיד עליו. בקצרה, נראה כי הוא מדבר על כך שהתוצאה של השקר וההתעלמות היא חמוצה-מתוקה, כלומר גם טובה וגם רעה, אך חוט מחשבתי קצר מלהבין את המשמעות העמוקה שמאחורי המילים המסובכות שלו.

לאחר "Sentient 6", בלדה חביבה אך לא מדהימה, "Medicated Nation", שיר טוב אך לא ראוי לדעתי להרחבה וקטע המעבר בשם "The Holocaust of Thought", מגיע השיר "Sell My Heart For Stones", עוד סמי-בלדה שממשיכה את הקו של The Heart Collector ו-Believe in Nothing וזהו שיר מעולה לכל דעות. השיר כאן מעביר מין תחושה של שיר אהבה מעוות, אוהב אך ריקני וקפוא, כנכתב ע"י אדם הסובל רבות מעצם הבנת דרכו של עולם. אדם אשר תמימותו נשברה. "The Psalm of Lydia" הוא שיר כבד ודיסוננטי-משהו, שיר מעולה שקשה לי להבין את משמעותו, שיר עם הרבה שבירות, ואפילו קטע אשר נשמע כמועתק מ-Theory in Practice בשירם Colonizing the Sun (מהאלבום הנושא את אותו השם). טוב נו, אפשר לפחות להגיד שגם כאן יש 'Pigs'.

"A Future Uncertain", למרות שאינו השיר האחרון באלבום, מרגיש כשיר הסוגר את האלבום – שיר שמשאיר חלל פתוח של שאלות מצד הדובר באלבום. זהו שיר שממשיך בקו מושלם את השיר המדהים הסוגר את האלבום הקודם של נוורמור – אני מדבר כמובן על Seed Awakening. השיר כולל בתוכו את אחד הסולואים המדהימים ביותר באלבום, ואחריו קטע ציני-משהו כשלרקע מוזיקה נקייה, שמחה ומערבונית משהו, ווארל דיין מדבר על הכחדת הגזע האנושי. אמנם, זהו אינו השיר האחרון באלבום, שכן שיר הנושא שלו הוא הסוגר את האלבום – "This Godless Endeavor".

השיר הזה בעצם מציג את כל היכולות של נוורמור בכמעט 9 דקות של מוזיקה חסרת פשרות, החל מפתיחת הקלין המלנכולית שלו עם השירה המיוסרת של ווארל דיין, ועד לכניסת הדיסטורשן העוצמתי, כאשר בריף איטי אחד נוורמור מצליחים לשאוב את כולך לתוך מערבולת התחושות וחוסר האונים שלהם. לאחר מכן השיר מתחיל להיות אינטנסיבי, עם ריפים מהירים, טכניים ושוברים, משם הוא ממשיך להתפתח בפרוגרסיביות כמעט בלי חזרות על ריפים, עד לרגע השיא, בו דיין שר לצלילי סולו מתעצם של לומיס. במילה האחרונה הסולו נגמר במין אורגזמה מוזיקלית שאין שניה לה באלבום, ובמין השלמת מעגל אנחנו חוזרים לריף הדיסטורשן האיטי והעוצמתי של תחילת השיר. כניגוד להתפתחות של השיר, הוא נגמר, ואיתו האלבום, בפתאומיות.

מהרגע שהאלבום נפתח עם מכת הסנייר של "Born" עד לסיום הפתאומי של "This Godless Endeavor", אתה נשאב לתוך האלבום, כולך מוקף באווירתיות הריקנית שכל כך הרבה הרחבתי עליה. יש הרגשה שבכל ריף, כל בית, כל פזמון של נוורמור – הושקעה המון מחשבה, וכל אחד מהם מעביר את התחושה העוצמתית בצורה הטובה ביותר, וזה מה שמקנה לנוורמור את המושלמות הקרה שלהם. כמו כן הרבה מהקטעים באלבום מכילים הקלטות כפולות של שירה, מלודיות והרמוניות שווארל דיין יוצר באמצעות הקול הכריזמטי והמדהים שלו, אשר משלימות את המוצר הסופי והמלא של האלבום.

חווית השמיעה של האלבום מבחינתי שווה לצפיית סרט, שכן החזיונות שנוורמור מעלים לך באמצעות המילים והמוזיקה משעבדים אותך לגמרי לאלבום. האלבום הזה חובה, לא על המחשב שלכם, אלא מקורי, באוסף הדיסקים שלכם, גם אם הוא עדיין לא קיים. קנו עכשיו, ילדים, ולא תצטערו.