Nickelback – All The Right Reasons

מה משותף לבילי גיבונס מ-Zz Top ולגיטריסט המנוח Dimebag Darrell? שניהם מתארחים בדיסק החדש של Nickelback וזאת לא בדיחה. Nickelback היא להקה שמטאליסטים אוהבים לשנוא, כי היא יותר מידי גלגל"צית, אבל בכל זאת היא אחת הלהקות הגדולות שחתומות ב-Roadrunner. אז מה הקטע שלה? Nickelback הוקמה בשנת 1996, בקנדה ע"י צמד האחים Chad ו-Mike Koreger, שפרצו לתודעת הציבור עם הלהיט ההיסטרי שלהם "How You Remind Me" והפכו לאחת מהלהקות הגדולות ברוק האמריקאי. נראה ש-Nickelback מצאה את הנוסחה המנצחת, שילוב בין גראנג' ורוק דרומי, כזה שכיף לשבת בבר ולשתות בירה לצליליו.

All The Right Reasons, דיסק האולפן החמישי, יצא כמעט בטעות, בזמן שהלהקה היתה אמורה לנוח אחרי סיבוב הופעות עולמי שנמשך כמעט שנה. חברי הלהקה הרגישו צורך לחזור לאולפן ולכתוב שירים חדשים, הם החליפו מתופף ולקחו את Daniel Adair, שניגן בעבר ב-Three Doors Down. בהחלט אפשר להרגיש את השיפור בעבודת התופים, כבר בפתיחה של הדיסק שמתחילה כמו שיר של להקת מטאל כבדה במיוחד, עם דאבל-באסים מדהימים, ריף דרומי עם סולו גיטרה קצר של הגיטריסט Ryan Peake שמכניסים לאווירה. השירה של Chad גראנג'ית ומזכירה קצת את ג'יימס הטפילד ממטאליקה בתקופת Load.

הסינגל הראשון שיצא מהדיסק, "Photograph", בלדת געגועים לימים שעברו ולא יחזרו, לימי התיכון, שנשמעים כמו סרט נעורים אמריקאי. "Kim's The First Girl I Kissed, I Was So Nervous That I Nearly Missed" והסרט ממשיך עם השיר "Next Contestant" המספר על החברה של Chad שעובדת בפאב ומלא בחורים מנסים להתחיל איתה כשבפזמון הוא סוגר איתם חשבון והם יוצאים צולעים מהמקום. הדבר שהכי נורא בשיר הוא שהעיבוד כל כך מזכיר את "How You Remind Me" שגורם לי לחשוב כמה פעמים אפשר לכתוב את אותו שיר.

הבלדות באות בתדירות גבוהה מידי, 5 כאלו בדיסק של 11 שירים, זה די הרבה, אפילו בשביל להקת רוק מכובדת. אבל הקטעים הכבדים יותר בדיסק כמו "Side Of A Bullet" מספקים סוג של נחמה. בשיר הזה תוכלו לשמוע את גיטריסט העל Dimebag מפנתרה, שנרצח לפני קצת יותר משנה, נותן את אחד הסולואים הטובים שלו. המקצב של הבאס-תופים עובד בצורה מעולה לא רק לאורך השיר הזה, אלא לכל אורך כל האלבום. "If Everyone Cared" הוא שיר אופטימי על כמה היה טוב אם העולם היה מושלם, לכולם היה איכפת ואף אחד לא היה מת או בוכה, מזכיר מבחינת המסר את "Hero" הלהיט שיצא מפסקול הסרט ספיידרמן.

"Rockstar" השיר שסוגר את הדיסק, עוד בלדת מיד-טמפו שנשמעת כאילו הוקלטה בנשוויל, טנסי, מספר על החלום האמריקאי האמיתי, להיות רוקסטאר. למרות שזה לא הכי משכנע, יש פה איזו נימה של ציניות, ביקורת על חברה ואנשים שמאבדים צלם אנוש בדרך להצלחה ורואים רק את חיי הזוהר ולא את העבודה הקשה שצריך כדי להשקיע כדי להגיע לשם. "I'll Get Washed-Up Singers Writing All MySongs Lip Sync Em Every Night So I Don't Get Them Wrong" – בסה"כ הטקסטים באלבום, נשמעים ילדותיים, לא ברור לי מאיפה ההשראה, אבל זה לא קורה בדיסק הזה.

המוזיקה מיושנת וחוזרת על עצמה וריבוי הבלדות מפריע לדיסק לזרום. מצד שני, צריך להסתכל על Nickelback כלהקת רוק אמריקאי דרומי, כזו שמנגנת באיצטדיון במשחקי הסופרבול. ואת זה הם עושים הכי טוב, הם מספיק חכמים לדעת שאת מה שעובד לא צריך לתקן ועובדה, האלבומים של Nickelback מגיעים לפלטינה בקלות. אם אתם אוהבים את הז'אנר הזה, סביר להניח שהאלבום הזה יעשה בשבילכם את את העבודה, מכל הסיבות הנכונות.