Nifelheim – Envoy Of Lucifer

פראי האדם השוודים Nifelheim חוזרים לאחר 7 שנים שלמות שלא נראה מהם אף לא אלבום מלא אחד. הפסקה כזו תמיד גורמת לתהות האם החבר'ה פשוט איבדו את זה, והאם כשיחזרו הם באמת יוציאו משהו ששווה לדבר עליו. Envoy Of Lucifer, מעיד כי Nifelheim שווים את משקלם במתכת כבדה, שכן הם פשוט יודעים לעשות את המטאל שלהם טוטאלי במאת האחוזים, מבלי לאבד את הקסם של הת'ראש המושחר שלהם, עליו התענגנו בשטניותו באלבומים המוקדמים יותר של הלהקה.

Nifelheim פחות או יותר יורקים בפניו של כל אחד שחשב שהם יפנו לכיוון "בוגר" יותר – ובשלשלאות, ניטים וחגורות כדורים והרבה Attitude של "Fuck you! אנחנו הולכים לעשות מה שאנחנו רוצים!" פותחים את האלבום עם השיר "Infernal Flame Of Destruction". השיר פותח בריף מהיר שישר על ההתחלה בועט אותנו אל תוך מצב של טירוף, ועם צרחה שטנית של Hellbutcher וריף חולני למדיי, מבהירים לנו Nifelheim עם מי בדיוק לא כדאי לנו להתעסק. במהלך השיר אחוז הדיבוק הזה תפלח את האווירה הגיטרה של הגיטריסט Vengeance From Beyond בסולו שמבריח אותנו קצת מכוון הבלאק מטאל ומושך אותנו אחורה אל האולדסקול ואל אבות המטאל.

נמשיך הלאה אל "Open The Gates Of Damnation" שהוא אחד השירים החזקים האלבום. בנהמת-גועל מפי הסולן וריפים שטניים בזה אחר זה פותח השיר את שערי הגיהנום ומכניס אותנו למקום בו הרשע והחטא שולטים ביד רמה. לקראת אמצע השיר מגיח קטע יותר איטי ואפוף שטניות של עבודת גיטרות ותיפוף מעולה המהווה את נקודת השיא של השיר, לאחריה נפגוש עוד מגיטרת הסולו של הגיטריסט המוביל, וטעימה אחרונה מהפזמון החזק בצווחותיו של הקצב Hellbutcher.

השיר הבא הוא "Claws Of Death" שלא ייתן לכם לנוח אף לא לרגע. השיר פותח בריף ותיפוף איטיים ממה שהתרגלנו אליהם עד עכשיו, אך לא פחות מגניבים, עם זאת, אלו בונים את המתח להמשך היותר עצבני של השיר, שמתאפיין בהרבה מאוד טירוף והחלפות קצב. אחת ההסתייגויות שלי בקשר לאלבום הזה תגיע עכשיו, משום שנראה לי שזהו הרגע הנכון להעלות אותה.

התיפוף באלבום הזה, שנעשה באדיבות המתופף החדש של Nifelheim שנקרא Insulter Of Jesus Christ! (לעזאזל, מישהו צריך לתת להם פרס על השמות האלו) פשוט נשמע לחלוטין לא מחובר לסגנון הלהקה, ויותר מתאים לאיזו להקת דת' מטאל שצריכה מתופף אובר-טכני שיעשה לה ברייקים וכדומה, אבל בחייכם, מה הקשר לאולדסקול ת'ראש?… הסתייגות נוספת היא הוואקלס של הסולן, לא חס וחלילה הוואקלס עצמם אלא הסאונד שלהם שנשמע כאילו הוא שר עם צמר גפן בתוך הגרון.

הלאה אל "Storm Of The Reaper" שכתיבתו משובחת מתחילתו ועד סופו. השיר פותח בגיטרה מחוספסת ושאגת-אימים מפי Hellbutcher. הריף הפותח מלווה אותנו באווירת אולדסקול אחוזת טירוף ולאחר מכן מתחלף בלוויית תיפוף רצחני וניסורי גיטרה עצבניים אל אחד הריפים הטובים באלבום, וממשיך את מהירותו הממכרת עד שנכנע כולנו ללהבות. סיום השיר מביא איתו עוד סולו עד לכלייתו המתמשכת והדרמטית של השיר.

"Raging Flames" נפתח בנימה Maiden-ית לגמריי, ובכלל, ההשפעות של Iron Maiden רחוקות מלהיות זרות ל-Nifelheim. יש שיגידו שהשילוב הוא אבסורדי ונשמע מבולגן, אבל לדעתי דווקא זה נשמע לא רע בסופו של דבר, וגם אם לא, זה לא שלמישהו מ-Nifelheim יהיה אכפת במיוחד. בכל מקרה, לאחר הפתיחה השנויה במחלוקת שלו, תופס השיר קצב רצחני, ואף הסולן מגיח כאן בוואקלס חדים במיוחד כמותם עוד לא שמענו באלבום. השיר החותם את Envoy Of Lucifer הוא "No More Life" שהוא מעין טריביוט ל-"No More Lies" של Maiden ומשאיר טעם מעניין בפה אחרי שמיעת האלבום.

לסיכום, לי קשה שלא להתלהב מ-Envoy Of Lucifer שכן הוא פשוט תאווה לחיך המוזיקלי הרקוב שלי. מעבר לזה, קשה שלא להתייחס אליו כמו אלבום קלאסי של Nifelheim, למרות שעדיין יש בו כל מיני פרטים שלא מתחברים עם שלושת האלבומים הראשונים. מעבר לזה, ההפקה מצויינת לטעמי והכתיבה אף היא, ובסך הכל אין הרבה על מה להתלונן, אבל חייבים – כי זה המקצוע. בקיצור, ללא התייפייפויות והפקה מהוקצעת, כך נעשית מוזיקת מטאל טובה – עם חבורה של פסיכים ש-ניטים, עור, גיטרות ותופים הם הנשקים היחידים באמתחתם. ראו הוזהרתם!