Nightwish – Dark Passion Play

לחברי להקת Nightwish אין רחמים. פשוט אין. לא מספיק שיום בהיר אחד הם החליטו להיפטר מהסולנית ואולי, הסמל שהכי מזוהה עם הלהקה, אלא שהם החליטו בנוסף לעשות זאת במכתב מרושע (צודק או לא) שהוגש לה בסיומה של הופעה משגעת שצולמה ל-DVD. בשנתיים שעברו מאז המאורע, הלהקה המשיכה להתעלל בנו, תחילה עם הפרשיות שצצו סביב נושא הפיטורין ולאחר מכן בשתיקה ארוכה שנבעה מהחיפושים אחר הסולנית החדשה של הלהקה, נשאר רק להודות לשד שהם היו מספיק נחמדים ולא עשו מזה תוכנית ריאלטי.

בזמן הזה, Nightwish אמנם שחררו אלבום אוסף חביב ואת End Of An Era, אותו DVD שעשה להרבה אנשים רע בבטן כשצפו בו וידעו כבר מה גורל הלהקה לאחר אותה הופעה – אך כולם בעצם חיכו לראות מי תהיה הסולנית החדשה. בחודש מאי האחרון, לאחר שמועות רבות, נחשפה הבחורה האלמונית משוודיה, אבל ההתעללויות לא הפסיקו שם, כי למרות שקיבלנו הצצה בדמות הסינגל "Eva" לקולה של "המחליפה", היינו צריכים להמתין כמעט 5 חודשים נוספים עד שנוכל לשמוע את הלהקה הפינית עם הסולנית במלוא הדרם – וזה כאב.

עם זאת ולמרות כל מה שעבר על מעריצי Nightwish המזוכיסטים, הם דבקו בלהקה לאורך כל הדרך ואף נהרו בהמוניהם לרכוש את Dark Passion Play, שהגיע לראש המצעדים ברחבי העולם. עם נתוני מכירות כאלו, קשה להאמין שאין מישהו שלא שמע על Nightwish, אבל מי שבכל זאת לא היה בין החיים בכדי להכיר, אסביר בקצרה שמדובר בלהקה שהיוותה את אחת מאבני היסוד של המטאל הנשי, הסימפוני, עם שירת אופרה קלאסית שבמשך השנים לקחה את המוזיקה שלה לגבולות חדשים, מבוססי תזמורת עם מעט שירה גברית והרבה מטעמים טובים אחרים.

אני לא יודע מה עם אנשים אחרים, אבל אני התעודדתי כששמעתי לראשונה את הסולנית Anette Olzon. היא אולי מגיעה מרקע שונה לגמרי מזה של קודמתה, אבל היא בהחלט מביאה משהו מעניין ללהקה. כשהקשבתי לאלבום החדש לא הייתה אפילו פעם אחת שחשבתי לעצמי שהשירים היו נשמעים טוב יותר עם שירת אופרה מאשר עם שירת הפופ\רוק של Olzon. למעשה, זו הפעם הראשונה שיצא לי להתחבר כל-כך בקלות לשינוי כזה "קיצוני" שעבר על להקה שאני נורא אוהב… וזה אומר מבחינתי דבר אחד, Nightwish עשו את זה נכון.

אז איך Dark Passion Play נשמע? במילים פשוטות, כמו Nightwish רק בלי שירת אופרה… אך מכיוון שזה לא מספיק, בואו נתחיל מההתחלה. האלבום השישי של הלהקה נפתח עם השיר, או בעצם, היצירה שנקראת "The Poet And The Pendulum" המשתרעת לאורך של כמעט 14 דקות. אני לא יודע אם זה נובע מיצירתיות ייתר או מכך שחברי הלהקה רצו להדגיש כי הם לא הולכים ומתמסחרים, ההחלטה לפתוח את האלבום עם שיר כזה ארוך לדעתי, מאד שגויה. אף על פי שהיצירה, המחולקת למספר קטעים שונים, נשמעת מעניינת – בתור התחלה, זה פשוט לא מחזיק אותי ולא משאירה לי ברירה אלא לחזור אליה בסוף.

מבחינתי האלבום נפתח, כמו ההופעות האחרונות של Nightwish, עם השיר "Bye Bye Beautiful", עליו מודה הלהקה בגלוי, שנכתב בהקשר לאותה פרשייה עם הסולנית הקודמת – אין להם רחמים, כבר אמרתי? אם נניח את הליריקה בצד, מדובר בשיר Nightwish עצבני אופייני למדי, מבוסס על עבודת הקלידים של Tuomas המוכשר ומלווה בפוש כסחני מצד המתופף Jukka. קולה של Anette משתלב כאן היטב, מאד קליל, זורם ומהווה ניגוד מצוין לשירתו של Marco (הבסיסט \ סולן) שנכנס בפזמון בכעס האופייני לו, עם מילים חותכות וקול נוקב ומחוספס. ייאמר לזכותם שהם יודעים לגרום לך לדפוק את הראש.

"Amaranth" שמגיע לאחר מכן הוא שיר שרבים כבר הספיקו לשמוע, הוא שוחרר כסינגל שני, כחודש לפני יציאת האלבום. כאן, האורקסטרה נכנסת לתמונה יחד עם ליווי קלידים ממכר – ממש כמו דג סלמון לעם הפיני (המאכל האהוב עליהם). קולה של Anette כבר נשמע הרבה יותר פתוח, שילובי הרמוניות נהדרים, מקצב מאד "מרקיד" וזורם. גם פה, כמו בשיר הקודם, אנחנו מקבלים לקראת הסוף קטע מעבר שקט שמפיל אותנו על הפזמון בעוצמה ושוב, גורם לנו לתנועות הד-באנג לא רציונאליות. הנוסחה הזו בהחלט עובדת.

מפה והלאה, השירים באלבום נעים בין עלייה לירידה וחוזר חלילה, חלקם תופסים יותר, חלקם פחות, אך לכולם יש מכנה משותף – האורקסטרה, הקלידים והתיפוף. לצערי, עבודת הגיטרות של Emppu רק לעיתים מורגשת או באה לידי ביטוי מלא, כפי שקורה בשירים "Cadence Of Her Last Breath" ו-"Master Passion Greed", שנשמע כמו שיר ת'ראש לכל דבר, אגרסיבי ושובר, עליו מפקד לכל אורכו Marco עם קולו החייתי. באופן כללי, אין לי תלונות על מחלקת הנגינה – חברי Nightwish הם הרכב מקצועי על כל הדעות שרק משתבח עם השנים והם שומרים על הפקה נקייה, מורכבת ואף יותר פומפוזית מאשר מה שעשו באלבום הקודם Once, עליו קיבלו עשרות תארים ותשבחות.

עכשיו כשהוצאנו את האדרנלין, אנחנו מגיעים למחלקה העדינה יותר של Dark Passion Play, אליה נכנסים שני שירים, שהצליחו לגרום אפילו לייצור חסר רגשות כמותי להחסיר איזו פעימה או שתיים. הראשון שבהם הוא "Eva", אותו שיר ששוחרר לפני כחצי שנה, עליו מפקד קולה הענוג של Anette, בליווי תזמורתי עדין. השיר בנוי בצורה כזו שככל שהוא מתגבר, הוא סוחף אותנו חזק יותר, עד שהסוף הדרמטי מנפץ לנו את הרגשות כמו גלים על חוף סלעי (תסלחו לי על המטאפורה בשקל). השיר השני במחלקה הוא "The Islander" שבנוי כשיר פולק אקוסטי, בו משתתפים שני הסולנים, Marco ו-Anette בדואט שנחקק עמוק בזיכרון, בזכות השירה והמנגינה המהפנטת.

נראה כי Nightwish ממשיכים לשלב שורשים עממיים במוזיקה שלהם, אם באלבום הקודם זה הורגש במקצת, כאן הם עושים זאת משני כיוונים שונים. הראשון שבהם מגיע מהמזרח, בשירים כמו "Sahara" הכבד או "Whoever Brings The Night", שלמרות הפתיחה המדליקה שלו, מציג צד לא נעים לאוזן בשירתה של Anette, אשר ביחד עם האפקטים וקולות הרקע פשוט גורמים לי לדמם מהאוזן. הכיוון השני מגיע מהפולק האירי, בשירים כמו "The Islander" שציינתי והקטע האינסטרומנטלי המעולה "Last Of The Wilds", המלווה לכל אורכו בנגינת כינור מקפיצה בשילוב חמת חלילים קלטית. מה עוד אפשר לבקש?

שני השירים האחרונים באלבום, גם הם ארוכים יחסית ומגיעים לכ-7 דקות. ביחד עם שיר הפתיחה מדובר בחצי שעה המורכבת מ-3 שירים בלבד… ללהקה כמו Nightwish שמייצרת להיטים מהירים, אני לא יודע עד כמה זה תורם, אבל אני מניח שהבחירה קשורה יותר לרצון של Tuomas להכניס למוזיקה את אהבתו לפסי-קול של סרטים. כמעט בכל שיר ושיר – לפחות אם תנסו להקשיב להם ללא השירה (או תרכשו את הגרסה המיוחדת של האלבום, בה מקבלים דיסק בונוס רק של המוזיקה!) – תרגישו את הצד הזה בהלחנה של הקלידן המוכשר, בעיקר בקטעי הקלידים והתזמורת.

מלבד היותם חסרי רחמים, Nightwish אוהבים להפתיע כשצריך, כך שממש לא ציפיתי לסיום של השיר האחרון "Meadows Of Heaven". מלבד קולות מקהלה, הוא משלב גם שירה של מספר "זמרי נשמה" שמוסיפים "Feel" לא נורמאלי ופשוט גורמים לרטט בראש… דבר כזה לא תצליחו למצוא במטאל היום-יומי שלכם – וזה כנראה המקום שאליו שאפה הלהקה להגיע, למשהו מעבר, משהו בומבסטי, מאד מרגש, מאד שונה מהמקובל, אך עדיין פתוח ומזמין. לי אישית האורך קצת מפריע, אבל אני מניח שיש אנשים שיכולים לשבת בנחת ולשמוע את היצירות האלה עד לסופן.

בסופו של דבר, ימים יגידו אם Nightwish באמת עשו את ההחלטה הנכונה כשצירפו את Anette, אבל לעניות דעתי, היא עושה עבודה טובה למדי ואין מקום להשוואה בין הסולנית הקודמת לבינה (שאם תשימו לב, בכוונה אינני מזכיר את שמה לאורך כל הסקירה) לפחות כלפי האלבום הנוכחי, שנבנה במיוחד סביב יכולות השירה שלה. אין זה קל להתרגל לשינוי הפנים והקול של Nightwish אך מלבד החיסרון שנוצר בביצוע השירים הישנים, הלהקה היום חזקה מתמיד ומתנהגת כמו הרכב של ממש, כשאת התוצאה לכך ניתן לראות בהופעות או לשמוע באלבום Dark Passion Play שמעלה את חברי Nightwish בחזרה על הסוס, במסע נוסף לכיבוש העולם… והם רק מתחילים.