Nightwish – Imaginaerum

מסעה של הלהקה Nightwish החל באופן פחות או יותר פשוט עם שחרור אלבומם הראשון, Angels Fall First, ב-1997, והסתבך לחלוטין בדיוק עשור לאחר מכן. פרידתה המתוקשרת של הלהקה מהסולנית הבולטת דאז, Tarja Turunen, אילץ את חברי הלהקה להתמודד עם מציאות לא פשוטה. על אף הקושי, Nightwish המשיכה הלאה וצירפה אל שורותיה את Anette Olzon. אלבומה הראשון עם הלהקה היה Dark Passion Play, שזכה לתגובות מעורבות, ו-Imaginaerum הוא התוצר השני של עבודתם המשותפת.

האלבום נפתח בשיר אווירה שקט בשם "Taikatalvi". כבר בו, שמבוסס על סאונד שאמור להזכיר את עולם הפנטזיה והאגדה, באה לידי ביטוי הבעיה העיקרית באלבום. מלבד קטעים בודדים, על אף איכות ההפקה הגבוהה, הצליל הכולל נשמע לוקה בחסר, כאילו משהו חסר. ייתכן שאני מעלה נשכחות, אבל Anette Olzon לא עושה ל-Imaginaerum את מה ש-Tarja Turunen עשתה ל-Wishmaster בזמנו. בשיר הבא, Storytime, העסק כולו עוד מצליח להישמע בסדר, אך העבודה מונחת בעיקר על כתפי Marco Hietala שתופס את מקומו הקבוע על הבאס ובעמדת הקול הגברי, כאשר Tuomas Holopainen מוביל את עיקר המלודיה על הקלידים. כאשר מתחילים הבתים מבחינים בנקל כי מלבד נטייתו הטבעית של הקול של הסולנית, נשמע כאילו נעשית על ידיה בחירה מודעת של סגנון שירה שלא מתמזג בצורה חלקה עם הנגינה האופיינית לז'אנר.

"Slow, Love, Slow", למשל, הוא שיר שלוקח את הלהקה כולה לכיוון לא ברור. הוא נפתח בריף קלידים, לצליליהם הדרמטיים שרה Anette Olzon בטונים יחסית נמוכים, ובקול שמשדר יותר סקס מזויף (בסגנון פרודיה על מרלין מונרו) מאשר מיומנות ויכולת ווקאלית. הלחישות המדומות וסקסופון הג'אז ברקע גורמים גם לקטע השירה האחרון, ממש לפני סיום השיר, להישמע זול וקיטשי על אף אחד הביצועים המעטים באלבום אשר חושפים יכולות מרשימות מצידה. גם " I Want My Tears Back" נשמע כמו שיר מטאל שנכתב לפי מודל MTV, בין אם מדובר בטקסט הפשטני והמתקתק ובין אם בלחנים הילדותיים.

השיר הבא, " Scaretale", דווקא מוכיח כיצד היה ניתן להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשות Nightwish בצורה טובה יותר. השיר נפתח בצורה אווירתית עם שבירות מתגברות, ועל אף ההתחלה החלשה הוא מתפתח בצורה טובה. בדקה השנייה מוכנס ריף מטאלי לחלוטין, בדיוק כפי שהייתי מצפה לשמוע מאלבום מטאל, סימפוני ככל שיהיה. חטיבת הקצב אליה שייך גם Jukka Nevalainen על התופים עושה עבודת קודש, ו- Emppu Vuorinen מתפקד בצורה ראויה על הגיטרות. השיר ממשיך אל קטע שירה של Marco Hietala,. הפעם, גם Anette Olzon מקפידה להתאים את עצמה למה שקורה מסביב, ולא להפך.

השיר הארוך ביותר באלבום, " Song Of Myself", נפתח בדרמטיות יתרה. בלי הגיטרות היה אפשר להתבלבל בינו לבין מחזה זמר. אף על פי כן, Nightwish לוקחת את המאזין לטיול קצר בעבר עם ריפים מסורתיים יותר מאשר בשאר האלבום- הגיטרות מהירות, הטמפו גבוה, והשירה בטונים גבוהים וגבוהים מאוד מחמיאה לסאונד, באופן שהוחמץ בשירים קודמים כמו " Last Ride Of The Day " ו-" The Crow, The Owl And The Dove". קטעי הדקלום בסוף השיר מעלים את רמת התיאטרליות אל המקסימום, והיא הייתה מיותרת אלמלא הקונספט האמנותי שאמור לעטוף את האלבום. ההקצנה שמתבטאת בגישה יותר מאשר במוזיקה לא מתאימה לכל אחד, אך ניכרת התאמה בין התכנון המורכב לרמת הביצוע, שנעשה ללא דופי.

שיר הנושא האינסטרומנטלי הוא גם השיר שסוגר את האלבום, " Imaginaerum". מנוגנים ריפים שונים מהאלבום כולו, בסגנונות מתחלפים ועל מגוון כלים, באופן שמזכיר שוב מחזות זמר או פסי קול לסרטים. לא מדובר באלבום גרוע וגם לא בהקלטה ירודה. המיקס נשמע טוב, ולכל חבר בלהקה יכולות מוזיקליות מוכחות וייחודיות. אף על פי כן, שמחתי כשהוא נגמר. לפנינו מצב בו כוונות טובות וכישורים מתאימים לא מספיקים ליצירת אלבום טוב- Nightwish מנסה בכל הכוח, אבל פשוט לא פוגעת. חסרה לכידות של האלמנטים השונים שהלקה משלבת במוזיקה, ונדמה שמרוב עצים לעולם לא נצליח לראות יער. האלבום עוסק בעולם הפנטזיה והדמיון, ובהשראתו אנסה לדמיין שלהקה בסדר גודל כזה לא באמת שחררה אלבום כזה תחת המותג "מטאל".