Nitelight – Nitelight Plays: Death's Symbolic

לכל אחד יש ממתק מיתולוגי, כזה שעצם המחשבה עליו מעוררת בקרבו לא רק את בלוטות הטעם, אלא גם מכניסה לפעולה את המנגנון המופלא שאחראי להיווצרותה של נוסטלגיה – זיכרון מזמן עבר אפוף הילה רומנטית, שלא אחת מתלווה לו תחושת חמיצות קלה על הבנליות של ההווה. את תפקיד הגילטי פלז’ר שלי מגלם ממתק, שניתן עדיין למצוא אותו פה ושם בדוכני ממתקים, אך ברור לכל שימי מתיקותו מאחוריו. כי בחדר ההסבה של דחפי ה"איד" שלי ממתינה צלחת חרסינה עם עיטור קיטשי ועליה מערום של גלילי קוקוס ורוד, כשברקע מתנגנת לה מוזיקת סינת’ווייב.

בדומה לאותו ממתק סינתטי, סינת’וויב הוא ז’אנר מוזיקלי שאף שהוא מיוצר בפס ייצור בהווה, הוא מעורר בנו בראש ובראשונה פרץ של רגשות כלפי העבר. בשונה מז’אנרים אחרים, מסינת’וייב נעדרת אותה יומרה להיות אוונגרד שיחולל מהפכה מוזיקלית, וכל מהותו היא לייצר אווירת רטרו; אסתטיקה שמתרפקת על העבר. בסינת'וויב השימוש באלמנטים שחוקים ובקלישאות אינו מילה גסה, אלא הוא חלק מהשיק או האפיל של אותו ז'אנר, כשלעצמם מושגים לעוסים לעייפה מעולם האופנה.

במקביל, דווקא אותה פלטפורמה מוזיקלית שבמרכזה הצדעה לאייטיז – עשור שבזמן אמת נחווה כנועז וחדשני אך זמן לא רב אחר כך הוקע כדקדנטי ומלאכותי – יכולה לשמש גם כר פורה לניסויים. למשל, לקחת אלבום מטאל אייקוני כמו "Symbolic" של Death, להשרות אותו באמבטיית חומצה, ולהוציא מתוכו סינתיסייזרים מוקפים אורות ניאון בוהקים, ללא צ'אק שולדינר ז"ל וללא הנגנים האחרים יבדל"א.

הניסוי החל עם צאתו לאור ב-2014 של אלבום אוסף בשם ""Altars of Synthness, שכפי ששמו מלמד, כלל גרסאות סינת' של המנוני מטאל. אחת הרצועות באלבום הייתה גרסת קאבר שביצעו שני חברי צמד איטלקי בשם Nitelight ל-"Crystal Mountain" מתוך "סימבוליק". מה שהחל כרצועה בודדת באוסף, התפתח לכדי אלבום שלם של הדואו שיצא לאור בספטמבר השנה: "Nitelight Plays Death's Symbolic".

למען הסר ספק, לא מדובר בגרסה היתולית בסגנון הילבילי שמנגן על מסרק את "Master of Puppets" (לא בדקתי, אך אין לי ספק שסרטון כזה הועלה מתישהו לרשת). אלא, בעיצוב מחדש של האלבום מ-1995, שנחשב ליצירה הקוהרנטית ביותר של דת'. בתשע רצועות האלבום, פירק הצמד האיטלקי את המטאל המהודק של "סימבוליק" לגלי סינוס פלואידיים ואת השירים האלמותיים הכואבים לקטעים חושניים ואפלים, כמה מהם מוצלחים במיוחד.

ב-"Zero Tolerance" למשל, מותחים "נייטלייט" את גבולות הרטרו. עמוד השדרה שסביבו נע השיר המקורי – הריף הבשרני והמלא – התמוסס בחומצה שממנה מפעפע סאונד מהפנט וערפילי, עם הרבה "דיליי". הקצב איטי להחריד, והחלקים המהירים בשיר כווצו ל-20 שניות. האווירה ההיפנוטית שומרת על הגרוּב המקורי של השיר, בתגבור מכונת התופים הנוסטלגית, עם כמעט כל אפקט שאפשר לחשב עליו (מחיאות כפיים למשל).

את "Empty Words" שינה הצמד ללא היכר, והפך אותו לרצועת אייטיז אפלה, אך בו־זמנית נוצצת ועשירה מוזיקלית. פשוט להחליק קלטת למערכת הסטריאו של רכב הקונברטיבל האיטלקי שבבעלותכם, ולצאת לנסיעה שבמהלכה תחלפו על פני דקלים גבוהי צמרת בדרך לשמש תפוזית שלעולם אינה שוקעת.

על פי מיטב המסורת של ז'אנר ה-Psytrance, "Sacred Serenity" נפתח בלוּפ ומיד אחריו אינסרט שמהדהד לכל עבר. הדובר הוא לא גורו פסיכדליה כריזמטי דוגמת טימוטי לירי אלא הקול שמהדהד הוא קול מבויש וקצת שברירי, שנושא ממרחקים מסר אוניברסלי על אודות פוטנציאל הרוע שטמון בבני האדם. המונולוג, של לא אחר מאשר שולדינר, מסתיים בקול ענות חלושה, כשמקביל הלופ הולך וצובר תאוצה, הולך ומשתנה תוך כדי תנועות סיבוביות. את הגרוב הדרומי של הביצוע המקורי ואת הריפים העסיסיים, כמו אומצה ענקית שנפרסת לאיטה, רומסים בסים כבדים שהופכים את השיר לטראק מקפיץ עם סטיק לייטים.

נימה של אימה אורבנית ממתינה בפתח "1,000 Eyes". אישה מסתורית וכהה מטופפת עם עקבי סטילטו על מרצפות ריקות. גיליונות עיתון מתקפלים לפתע בכל קרן רחוב שבו היא חולפת. מאחורי כל גיליון, מגיחות זוג עיניים חקרניות, בכולן אישון לבן מתכתי. בטוחה שאיש לא עוקב אחריה, ניגשת המסתורית לרכב יוקרתי. היא נכנסת אליו, מתניעה, וגולשת ברחובות עיר עתידנית. לפתע, היא מגלה במראה מכונית שמזנבת באחוריה. ואז רכב נוסף מימינה. ואז גם משמאלה. היא מסובבת את ההגה במיומנות ומאבדת את רודפיה. אך מבין 500 זוגות העיניים שנצטווו לעקוב אחריה, זוג אחד עדיין דבק במטרה.

בעוד שסצנת המרדף עבדה היטב ב-"Eyes 1,000", האינטרפרטציה של "נייטלייט" ל-"Without Judgement", אחד השירים היפים ב"סימבוליק" ושל דת' בכלל, לא מוצלחת לטעמי. המורכבות היפהפייה של השיר לא תורגמה כמות שצריך, ושינויי הווליום טרחניים על גבול המעצבנים.

לגבי "Crystal Mountain", אף הוא אחד השירים המונומנטאליים של דת', פיתחתי יחסי אהבה־שנאה. בתחילה, קשה היה לראות את אחד היינות היותר משובחים של הלהקה, עם הרב־גוניות שלו (הגיטרה הספרדית שמשתלבת עם הסאונד החשמלי, והתיפוף הפנומנאלי של ג'ין הוגלן) מומר לכדי משקה זרחני שנמכר במכונת שתייה אוטומטיות. אך לאחר כמה האזנות, התחלתי לחבב את הוורסיה הרקידה של "נייטלייט", בעיקר בגלל הפיתוח של האלמנט האוריינטאלי החמקמק מגרסת המקור. ואולי, הפיכתו במתכוון של השיר המורכב והזועם ליצירה נוחה לעיכול, ברוח המשפט "Where complex turns to simplicity" מ-"Without Judgement", היא זו שקסמה לי.

המסע האינטרוספקטיבי ב- "Perennial Quest"הפך לטריפ מרחף ואמביינטי, שבו הריחוף השמיימי יכול בהחלט להסתיים בנחיתת אונס.

גם אם רצועה אחת או שתיים מתוך התשע לא מהוות לטעמי אינטרפרטציה מוצלחת של גרסת המקור, מדובר באלבום ממכר ושובר שגרה, בעיקר על רקע תחושת רוויה מסוימת מגרסאות קאבר של להקות מטאל ללהקות מטאל אחרות. ואולי ההצלחה הגדולה ביותר של האלבום היא שבכל פעם שתשמעו את "סימבוליק", יתעורר בכם רצון לא ל"אייר גיטאר" אלא דווקא לפריטה על מקלדת סינתיסייזר.