Norther – N

כשלהקת Norther הפינית הוציאה את אלבומה השני Mirror Of Madness ב-2003, הוא בהחלט היה אחד מהאהובים עלי באותה שנה. נכון שהוא דיי הזכיר את מה ש-Children Of Bodom, או בעצם, את מה שרוב להקות הדת'-כביכול-פאוור-עם-גראוולים של אותה תקופה עשו, אבל היה בו משהו מעניין, שירים טובים, דגש על הגיטרות במקום קלידים ואווירה מרשעת \ מגניבה שמאד התחברתי אליה.

מאז אותה שנה, הלהקה שחררה עוד 2 אלבומים מלאים ומספר EP-ים בכל מיני מקומות אך העניין שלי בה הלך ודעך. אולי זה בגללי, אבל אולי זו גם הייתה אשמת הלהקה שהחליטה להתנסות, לשלב שירת קלין, להוריד את המהירות בחלק המקרים – או במילים פשוטות, להתבגר. מבחינתי יש להקות שיכולות להשתנות, אבל יש להקות שהיו צריכות לדבוק במה שעשה אותן טובות – וזה המקרה עם Norther.

אלבומה החמישי של הלהקה שנקרא בפשטות N מביא איתו את אותם שינויים שחלו על 2 האלבומים הקודמים – עם דגש על Till Death Unites Us מ-2006 – ופחות או יותר עדיין לא מצליח להחזיר לי את העניין בלהקה למרות שיש בו כמה שירים טובים שמאד מזכירים את החומר המוקדם יותר שלה – בין אם זה "My Antichrist" שפותח את האלבום או "Down" – ואפילו כולל כמה שירים "מודרניים" שמצליחים לתפוס את האוזן – כמו "Frozen Angel" המעולה או "We Rock".

במקרה של "Frozen Angel", זה הוא שיר שנבנה במטרה להיות להיט – וזו כנראה הסיבה שבגללה הוא הוקלט מחדש לאלבום הזה לאחר ששוחרר לפני כשנה ב-EP שנקרא No Way Back. הוא מתחיל בשטיח קלידים מדבק, נשבר לצרחה רועמת של Petri הסולן וממשיך במקצב רוקיסטי \ מטאלי חייתי. עכשיו הפזמון זה מה שלוקח את השיר מהסגנון הפיני המעורב שלו, לסגנון המטאלקור הכל-כך נפוץ – שירת קלין נוגעת, קלידים רגועים ברקע ואז מעבר גראוול מצד הסולן – נוסחה שעובדת היטב, אפילו עלי.

"To Hell" הוא דוגמה למשהו שלא ציפיתי לשמוע מהלהקה, הוא אמנם מתחיל כמו שיר שמזכיר את החומר המוקדם שלה, אך משם הוא מתדרדר לקיצ' שבנוי ברובו על קול הקלין של Kristian Ranta הגיטריסט ואף פוחז אל מעבר קלידים ילדותי ומקצב רגוע – שלא נדע. בכלל, אם מדברים על המקצב של האלבום, תופתעו לשמוע ש-N בנוי ברובו משירים יחסית רגועים, המשלבים ברקע צלילי פסנתר נינוחים ובקיצור, מורידים את החשק לדפוק את הראש.

מרוב ייאוש לרגע שקלתי לקרוא ל-Norther להקת אימו-דת', כי לא רק המראה של חבריה מחשיד, אלא גם הליריקה שמדברת על אהבה, כאב ושאר בולשיט ריגשי לא עושה חסד עם החבורה הזו – אך לשמחתי, היא עדיין מראה סימני יושר מוזיקאליים, כמו בשיר "Black Gold" שעוד איך שהוא נותן תקווה. כמו כן, יש לציין לטובה את שירת הגראוול של Petri הסולן, שאיפה שהוא נעה בין צרחות בלאקיות לחרחורי דת' מהירים וברורים שלפחות משרים אווירה של להקת מטאל אמיתית.

עוד שני שירים שארצה להזכיר הם "Always & Never" שאמנם נפתח לצלילי טראנס ועלול להבהיל את מרבית המטאליסטים שיקשיבו לו לראשונה, אך הוא מסתמן דווקא להיות עוד אחד משירי המטאל הטובים שבאלבום – אף על פי ה-C-Part המוזר שלו. "If You Go" לעומת זאת עושה בדיוק ההפך בתור הבלדה (באלבום דת' מטאל?!?!) שאולי הייתי משייך ללהקת Nightwish אם זה היה ממשיך על אותו מקצב קלידים רומנטי שפותח אותו. תדלגו עליו ומהר.

בשלב הזה אני כבר מעוצבן, במיוחד אחרי שני השירים האחרונים שעושים שילוב רע בין הסגנון המוכר והטוב של הלהקה לבין מקצב מתון וצלילים ניסיוניים. מילא היה אפשר לחלק את האלבום לחצי, אבל יש בעיה כשזה מבולגן ושיר אחד בסדר, אחד לא וחוזר חלילה. כמו שאין קו אחיד בין השירים באלבום הזה, כך גם אין אחידות אצל Norther – לרגע היא נשמעת כמו שצריך ואז פתאום היא באה ביציאה גרועה. אי אפשר ככה, אמנם להקה טובה, אבל שקודם תיסגר על עצמה ואז תחזור אלינו עם אלבום חדש, או שלא תחזור בכלל.